כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר
חולין פח ע"א - ע"ב
"אמר רבן שמעון בן גמליאל; במה דברים אמורים - שלא כסה דם הנפש, אבל כסה דם הנפש - פטור מלכסות. ...ורבן שמעון בן גמליאל סבר: דמו - המיוחד".
"כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים - מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו".
"דרש רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. ... אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתיה? אנא אמריתה ניהליה".
אומר הכתוב: (ויקרא יז, יג) וְאִישׁ... אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף... וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
ומסבירה הברייתא: "אמר רבן שמעון בן גמליאל; במה דברים אמורים" – שצריך לכסות דם שניתז, בזמן "שלא כסה דם הנפש, אבל כסה דם הנפש - פטור מלכסות".
ומסבירה הגמרא "רבן שמעון בן גמליאל סבר דמו – המיוחד", כשאמר הכתוב וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ, הכוונה לדם המיוחד שהוא הדם שבצאתו מגוף החי נסתלקה מהגוף גם נפשו.
איך מבינים רבן שמעון בן גמליאל והגמרא שהמילה דמו מרמזת לדם הנפש המיוחד? וכי שאר כל הדם אינו דמו של אותו צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף?!
ההסבר מתבאר בפסוק שבהמשך: וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. (יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא. פסוק זה כמו גם הפסוקים שלפני כן הסבירו מהי חשיבותו של הדם, שבגללו הוא אסור באכילה ונצרך לכיסוי (דברים יב, כג) כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ. לפיכך, כיון שכתוב דָּמוֹ ולא "דם" סתם, הכוונה דוקא לדמו של אותו החי – שנושא בקרבו את נפש חיותו.
באותו יסוד ממשיך רבן שמעון בן גמליאל גם במשנה הבאה: "במה מכסין ובמה אין מכסין... בחול הדק... ולא בחול הגס... כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים - מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו".
אותה חיוּת שנשפכה לארץ לא לשוא נשפכה, העפר שיכסנה ישוב ויצמיח חיוּת חדשה.
וכך דרשו בגמרא גם רב נחמן בר יצחק ורב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. אותם שני חכמים ששמם נחמן דרשו תנחומים לָעולם, (קהלת א, ד-ה) דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. שקיעת דור אחד היא הנדבך לזריחת הדור הבא.
