|
פורטל הדף היומי > להרחיב > "דגים מאימתי מקבלין טומאה": המפתח למחלוקות בית הלל ובית שמאי (חולין עה ע"א)
"דגים מאימתי מקבלין טומאה": המפתח למחלוקות בית הלל ובית שמאיגמרא באמונה - רעיונות מתוך הדף היומיהרב נתן קוטלרחולין עה ע"א
לשיטות בית הלל ובית שמאי בלימוד בשיטת גמרא באמונה נעשה מאמץ מיוחד לברר את שיטות התנאים והאמוראים (כלי מס' 4 'לשיטתו'). אנו הולכים בעקבותיהם של האחרונים שניתחו את שיטות בית הלל ובית שמאי ולימדו אותנו ששורש מחלוקתם נסובה על "בכח ובפועל".
א. ברא או בורא? בספרו 'לאור ההלכה' הרב שלמה יוסף זוין כותב: "הקו הזה של "בכח" ו"בפועל" חודר וחורז בתוך הרבה הלכות פרטיות, שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל. בית שמאי מביטים על הדבר כפי מה שהוא עדיין בכח, ובית הלל משקיפים עליו מבחינת יציאתו לפועל" (בפרק: לשיטות בית שמאי ובית הלל (קול מבשר, תשס"ד) עמ' שצו). הרב זוין מביא דוגמה לכך ע"פ הגר"א: במשנה בברכות (נא, ב) נאמר שבית הלל ובית שמאי חולקים על הנוסח של ברכת האש בהבדלה במוצאי שבת: "בית שמאי אומרים: שברא מאור האש, ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש". הגמרא (נב, ב) מביאה את ביאור רב יוסף: "בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, כי פליגי - במאור ומאורי; דבית שמאי סברי: חדא נהורא איכא בנורא [=אור אחד יש באש], ובית הלל סברי: טובא נהורי איכא בנורא [=גוונים רבים של אור יש באש]. תניא נמי הכי, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור". הגר"א שואל שתי שאלות: ראשית, כיצד ייתכן שרב יוסף מבאר שלא נחלקו "בברא ובורא"? והרי נאמר במפורש שנחלקו בכך: בית שמאי אמרו "ברא" ובית הלל אמרו "בורא"! שנית, כיצד ייתכן שנחלקו במציאות אם אור אחד יש באש או גוונים רבים? הגר"א מתרץ ש"ברא" הוא לשון עבר ו"בורא" הוא לשון עבר והוה. בבריאת האש שני ההיבטים הללו נכונים: "משום שהקב"ה ברא יסוד האש וגם אנו מוציאין בכל יום אש מחדש והכל בא מיסוד האש". הגר"א כותב שביסוד האש ישנו גוון אחד ואילו באש שלנו יש הרבה גוונים. ולכן בית שמאי סוברים שמברכים "מאור האש" שמשמעותו גוון אחד של יסוד האש הבראשיתי ומברכים "ברא" כי יסוד האש נברא בעבר. אך בית הלל סוברים שמברכים "מאורי האש" שכולל בתוכו גם את הגוון האחד של יסוד האש הבראשיתי וגם את הגוונים הרבים של האש שלנו. ומברכים "בורא" כי אנו מדליקים את האש מחדש בהווה. הרב זוין מסיק מדברי הגר"א ששורש המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי הוא "בכח" ו"בפועל". בית שמאי סוברים שמברכים על האש כפי מה שהוא בכח ביסודו הבראשיתי ואילו בית הלל מברכים על האש שאנו מוציאים בפועל.
ב. שליחת יד בפקדון – מחשבה או מעשה? רבי יוסף ענגיל מתייחס בכמה מקומות בספרו 'בית האוצר' לשיטות בית הלל ובית שמאי. אחת הדוגמאות שממחישות את הקו של "בכח ובפועל" היא מהמשנה בסוף פרק המפקיד, אלא שהרב ענגיל קורא לכך כלשון חכמים "מחשבה" ו"מעשה": "החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (בבא מציעא מג, ב). בגמרא מבואר טעמי המחלוקת: "מנהני מילי? - דתנו רבנן: על כל דבר פשע, בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם מד, א). הרב ענגיל מסיק מכאן: "דב"ש מחייבין בשליחות יד על המחשבה כמעשה וב"ה ס"ל דאינו חייב על המחשבה עד שישלח בו יד בפועל ממש וכמבואר בב"מ (מג, ב) וכ"ז מטעם הנ"ל דב"ש אלים להו מחשבה וב"ה אזלי בתר מעשה" (בית האוצר מערכה א כלל כז).
ג. "דגים מאימתי מקבלין טומאה" הרבי מלובביץ הסביר את רעיון "בכח ובפועל" במילים הבאות: מצינו כו"כ פלוגתות דב"ש ודב"ה, שהצד השוה שבהם הוא – שב"ש סברי שאזלינן בתר בכח, וב"ה סברי שאזלינן בתר בפועל" (ספר השיחות תשמ"ח ח"ב הוספות: הדרן על ששה סדרי משנה עמ' 645 ואילך). אחת הדוגמאות המובהקות של הרבי מלובביץ לשיטות בית הלל ובית שמאי מוזכרת בסוגייתנו בחולין (עה, א). הגמרא מביאה משנה ממסכת עוקצין (ג, ח): "דגים מאימתי מקבלין טומאה? ב"ש אומרים: משיצודו, וב"ה אומרים: משימותו, רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות, מאי בינייהו? אמר רבי יוחנן: דג מקרטע איכא בינייהו". הרבי מלובביץ (שם) מנתח את המחלוקת כדלהלן: "דגים מאימתי מקבלין טומאה, ב"ש אומרים משיצודו, וב"ה אומרים משימותו". כלומר: "כל זמן שהן חיין אין מקבלין טומאה" (רע"ב). אמנם כשניצודים ופורשים מהמים, מקום חיותם – חשיב מיתה בכח, אלא, שאין זה עדיין מיתה בפועל. ונמצא, שב"ש שס"ל "משיצודו", אזלי בתר בכח ("חשובים כמתים" – רע"ב). וב"ה שס"ל "משימותו", אזלי בתר בפועל, מיתה בפועל" (וכן כתב הרב זוין: "ובעוקצין שנינו: "דגים מאימתי מקבלין טומאה? בית שמאי אומרים: משיצודו (חשובים מתים. הרע"ב), ובית הלל אומרים משימותו". הדגים משניצודו והוצאו מהמים כבר אינם יכולים לחיות, אלא שבפועל עוד לא מתו. ולכן בית שמאי אומרים שמשיצודו כבר יש בהם כח המיתה ו"חשובים כמתים", ובית הלל סוברים שעד שלא ימותו בפועל אינם חשובים כמתים"). אם כן, בית שמאי שמחשיבים את ה"בכח" מחמירים ואומרים שכבר כאשר הדגים ניצודו הם מקבלים טומאה, אך בית הלל שמחשיבים את ה"בפועל" סוברים שרק כאשר מתים בפועל מקבלים טומאה.
מחלוקת רבי יוסי הגלילי וחכמים ע"פ ניתוח הרבי מלובביץ ניתן להבין לעומק את דברי הגמרא: "דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: מטמא טומאת אוכלים, וצריך הכשר, וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד; רבי יוסי הגלילי - הא דאמרן, ב"ש - דתנן: דגים מאימתי מקבלין טומאה? ב"ש אומרים: משיצודו, וב"ה אומרים: משימותו". בברייתא נאמר שרבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקו בשאלה האם בן פקועה [=עובר הנמצא חי במעי בהמה שנשחטה כדין] מקבל טומאה? אם הוא נחשב כאוכל - הוא מקבל טומאה (בתנאי שהוכשר לקבל טומאה). אך אם הוא נחשב כחי - הוא אינו מקבל טומאה. רבי יוסי הגלילי סובר לפי האפשרות הראשונה ואילו חכמים לפי האפשרות השניה. הגמרא הדגישה ש"רבי יוסי הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד" ולפיכך נראה ששורש המחלוקת הוא "בכח" או "בפועל", רבי יוסי הגלילי סובר שלמרות שבן פקועה עדיין חי, מכיון ש"בכח" הוא נחשב אוכל, כי ניתן לאכול אותו אפילו ללא שחיטה, לכן כבר כעת הוא מקבל טומאה. אך חכמים סוברים שמכיון שכעת "בפועל" הוא חי, לכן לא נחשיב אותו כאוכל ואם כן עדיין אינו מקבל טומאה.
***
הגר"א (לפי ביאורו של הרב זוין), רבי יוסף ענגיל והרבי מלובביץ נתנו בידינו את המפתח להבנת שורש מחלוקות בית הלל ובית שמאי.
***
להצטרפות לבית מדרש גמרא באמונה (לקבלת מאמרים ועדכונים על שיעורים - לפי סדר הדף היומי) בוואטסאפ - כאן. למאמרים נוספים על מסכתות קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, עבודה זרה, הוריות, זבחים, מנחות, חולין (ומסכתות אחרות): https://www.gemarabemunah.co.il ליצירת קשר: [email protected] |