טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

זוג בא מרקת ותפשו נשר - עיט זהוב

"איני, והא שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז. ומאי ניהו? תכלת. בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום" (סנהדרין, יב ע"א).

פירוש: אִינִי [וכי כן הוא] שאין מעברים בחדשים אחרים? וְהָא [והרי] שָׁלְחוּ לֵיהּ [לו] לְרָבָא אגרת זו בלשון סתרים: זוּג בָּא מֵרַקַּת, כלומר, זוג של תלמידי חכמים באו מרקת, היא טבריה, מקום מושב הסנהדרין אז, ששמה במקרא הוא "רקת" (ראה יהושע יט, לה), וּתְפָשׂוֹ נֶשֶׁר, כלומר, אנשי צבא רומיים שסמלם היה הנשר, וּבְיָדָם של השליחים היו דְּבָרִים הַנַּעֲשֶׂה בְּלוּז. ומסבירים: וּמַאי נִיהוּ [ומה הם]? תְּכֵלֶת, שאגב שליחותם לבבל לקחו איתם גם תכלת כדי לספק לאנשי בבל. בִּזְכוּת הָרַחֲמִים וּבִזְכוּתָם יָצְאוּ בְּשָׁלוֹם, ולא נידונו למוות, ואולם לא הצליחו להעביר את ההודעה לגולה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: עיט זהוב (עיט סלעים)   שם באנגלית: Golden Eagle   שם מדעי:  Aquila chrysaetos

שם נרדף במקורות: נשר, איה   שמות בשפות אחרות: ערבית - עוקאב ד'הבייה (عقاب ذهبية)


נושא מרכזי: לזיהוי הנשר הרומאי?


תקציר: שאלת זיהויו של הנשר במקרא ובספרות חז"ל נחקרה רבות והעמדה הרווחת בין חלק מהחוקרים היא שכבר בתקופת המקרא קיים בלבול והחלפה בין הנשר המקראי (vulture) לבין העיט הזהוב (eagle). לענ"ד, בתקופת המקרא היה נפוץ יותר השם "נשר" ביחס לנשר המקראי ואילו בספרות חז"ל התמונה התהפכה וה"נשר" היה בעיקר עיט זהוב. החלפה מאוחרת זו לא נבעה מחוסר הכרות עם שני המינים אלא כתוצאה משתי סיבות: א. אימוץ מטבע לשון שהייתה רווחת באותה תקופה. ב. ציטוט פסוקים ודימויים מקראיים כפי שהם ללא התייחסות לזיהוי הספציפי של הנשר. ייתכן וההבדלים בין הזיהוי המקראי ולשון חז"ל מקורם בסביבה הגיאוגרפית שבה הם התהוו. המקרא מתאר את ארץ ישראל ושכנותיה הקרובות שבהן הנשר היה נפוץ ולכן השם נשר (vulture) מתייחס בעיקר אליו. מסיבה זו היה הנשר סמל מלכותי במצרים, פרס ואשור ושם זה משותף לשפות השמיות. לעומת זאת העיט הזהוב, שהפך על ידי אלכסנדר הגדול לסמל מלכותי במקום הנשר, היה נפוץ באירופה ותפס את מקומו תחת השם "נשר". המשנה והגמרא שהושפעו מהלשונות האירופאיות אימצו במספר מקרים את השם "נשר" עבור העיט הזהוב וכך גם התרגומים הלועזיים של המקרא.

בסוגייתנו אין ספק שהנשר הרומאי הוא העיט הזהוב ומאידך גיסא אין ספק שחכמים שתארו את מבנה אצבעות הנשר, כאשר עסקו בסימני כשרותו, ידעו שנשר איננו עיט זהוב.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הזיהוי הנפוץ בעברית בת זמננו לנשר הוא המין נשר מקראי (Griffon Vulture) ובערבית ניסר. הנשר המקראי ניזון באופן בלעדי מפגרים אותם הוא מאתר תוך כדי דאייה וסריקה על פני עשרות ק"מ. את שמו הוא קיבל, כנראה, בזכות צווארו וראשו החשופים מנוצות ופלומה תכונה המאפשרת לו לנבור בקלות בקרבי הפגרים מהם הוא ניזון (תמונה 1). בנוסף לכך השם נשר מתייחס לכל קבוצת הדורסים הגדולים הניזונים מפגרים הכוללת קבוצות טקסונומיות שונות. מבחינים בין נשרי העולם הישן ובהם רחם, פרס ועזניה ממשפחת הנציים ובין נשרי העולם החדש (אמריקה) ממשפחת הקונדורים. בנוסף למשמעויות ה"תיקניות" של שם זה יש המשתמשים בו בהתייחס לדורס שונה לחלוטין, העיט (תמונה 2). הסוג עיט כולל עופות גדולים בעלי כנפיים ארוכות ורחבות. בני הסוג ניזונים בעיקר מבעלי חיים אותם הם קוטלים על ידי דריסה אך לעיתים גם מפגרים. ההחלפה בין הנשר והעיט איננה רק בת זמננו ושורשה עתיק יומין. מחברים שונים מזהים בלבול בין הנשר והעיט בספרות חז"ל ואולי אף במקרא ועל כך בהמשך.
 

תמונה 1. נשר מקראי          צילם: Thermos		תמונה 2. עיט זהוב          צילם:  Jason Hickey

דוגמה בולטת וחד משמעית להחלפה בין הנשר והעיט אנו מוצאים בסוגייתנו. הכינוי "נשר" שכוון לאנשי הצבא הרומאי מקורו בסמלי לגיונותיו שנשאו דגלים וניסי יחידה טקסיים שעליהם צוירה או נחקקה דמותו של דורס גדול. על מעמדו של ה"נשר" כסמל רומאי אנו קוראים גם בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (ספר י"ז ו'). בו הוא מתאר קביעת "נשר" זהב מעל שער הר הבית על ידי הורדוס. (ראו שיחזורים בתמונות 3-4).

את העיט "על תקן" נשר אנו מוצאים מאוחר יותר באיורים על גבי תשמישי קדושה, ארונות קודש, פרוכות, קירות בתי כנסת, שערי ספרים ועוד. הרקע לאיורים אלו הוא המשנה באבות (פ"ה מ"כ): "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים וכו'". בעלי החיים המופיעים במשנה זו היוו מודל מועדף באמנות היהודית וכאמור ניתן לפגשם בהקשרים רבים. לדוגמה אציג ציור משער הספר "חסד לאברהם" לרבי אברהם אזולאי, שנדפס בשנת תמ"ה (1685) באמשטרדם (תמונה 5. ציור זה הובא לידיעתי מקריאת הבלוג של הרב אבישי אלבוים. להרחבה ראו כאן). אין ספק שכוונת הצייר הייתה לנשר אך בפועל הציור מתאר עיט כפי שניתן לראות מכסות הנוצות על צווארו. 

עד ימינו משמשים מיני דורסים שונים כסמלי מדינות וצבאות רבים בעולם בגלל תכונות שונות הקשורות לאורח חייהם המעוררות הערצה. חברות מסחריות רבות בעולם אימצו שמות של דורסים ולמשל בישראל מפורסמות הן חברת המלט "נשר" (תמונה 6), ויצרנית הבירה "נשר" (תמונה 7). אגב, גם שתי חברות אלו אימצו את "מסורת ההחלפה" ובשתיהן העיטור המופיע בסמל הוא של עיט ולא של נשר כמתבקש משמה של החברה.  
 

תמונה 3. שחזור דגל ליגיון רומאי          צילם:  Ssolbergj		תמונה 4. שחזור נס יחידה רומאי     צילם:   MatthiasKabel

תמונה 5.  עיט - מתוך שער הספר "חסד לאברהם"		תמונה 6.  הסמל המקורי של בית חרושת נשר        צילם:  Hanay

תמונה 7. עיט             צילם: יהודה רענן		תמונה 8. החיה המיתולוגית גריפון כפי שהיא מופיעה על מגן  של שושלת  Pomerania   צילם: (Bastianow (Bastian

זיהוי הנשר במשמעותו בשפה העברית עם הנשר הרומאי מוטעה משום שהסמל הרומאי הוא של עיט זהוב (סלעים) (Golden Eagle) ולא של נשר (Vulture). החייל שנשא את פסלון ה"נשר" בראש הלגיון נקרא אקוויליפר (aquilifer) שם שמקורו בשם הלטיני של העיט – Aquila. בערוך השלם (ערך נשר) מפרש "שם עוף ידוע והושאל למלכות רומי שסימן בדגליהם היה נשר Aquila". בעבר השם Aquila התייחס באופן ספציפי למין עיט זהוב. השם הלטיני Aquila התגלגל לשם eagle באנגלית המודרנית. מקור השם הלטיני הוא אולי במונח הלטיני aquilus שמשמעותו בעל גוון כהה, שחרחר או חום המתאר את ניצוי העיט. קוהוט (שם) מוסיף שהשם נשר הושאל גם לחיה המיתולוגית גריפון "Griffin" (חציה אריה וחציה עיט, תמונה 8. האבחנה בין שני המינים, הנשר (vulture) והעיט (eagle), חד משמעית ולו רק על פי נוכחותן של נוצות על צוואר העיט לעומת הצוואר הקרח של הנשר. אמנם שני מינים אלו הם דורסים גדולים אך הם שונים מאד באורח חייהם. בעוד שהנשר אוכל נבילות אובליגטורי (הכרחי) הרי שהעיט הוא דורס הצד את רוב טרפו בעזרת דריסה. ביטוי לבלבול הקיים בזיהוי אנו מוצאים בתוס' בחולין (סג ע"א): "נץ - פירש בקונט' אשפרוי"ר ואי אפשר לומר כן דהא נץ הוא מי"ט עופות ואינן דורסין כדפירש לעיל וחזינן ליה דאשפרוי"ר דריס בין לפירוש הקונטרס בין לפירוש ר"ת שלוכד העוף ואוכלו מחיים. וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א, ואינו, דנשר יש לו ד' סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה" (ראה ב"הרחבה" דיון על האצבע היתרה).

הרחבה

זיהוי הנשר

מחברים רבים שהתייחסו לזיהוי הנשר והעיט טענו שההחלפה בין שמותם מקורה כבר במקרא. הם מבססים את טענתם על כך שמתוך כמה מההקשרים בהם הוזכר שמו של אחד מהמינים משתמע שהכוונה היא למין השני. באופן כללי המגמה המסתמנת היא שהשימוש בשם "נשר" ביחס לנשר המקראי נפוץ יותר. לעומת זאת בספרות חז"ל, בדרך כלל ה"נשר" הוא העיט הזהוב אלא אם כן מדובר בציטוטים מתוך המקרא.

ייתכן וההבדל בין התקופות קשור לכך שבתקופת המקרא הנשר נחשב לעוף קדוש וסמל מלכותי בארצות כמו מצרים, פרס ואשור ולא היה מקום לבלבול. מאוחר יותר לאחר שאלכסנדר הגדול (356 – 323 לפנה"ס) החליף את הנשר וקבע את העיט הזהוב כסמל מלכותי(1) התחיל בלבול בינו לבין הנשר. מקור הטעות הוא בכך שהעיט הזהוב נפוץ באירופה ואילו הנשר נדיר יחסית. השם נשר שהיה מוכר באירופה איבד את משמעותו לטובת המין שהיה נפוץ יותר. השם המקראי מבטא את המשמעות שהייתה מקובלת במרחב השמי שבו הנשר המקראי היה נפוץ. לכן הנשר מוזכר בשם זה בכל השפות השמיות: אכדית, אוגריתית, ארמית, ערבית, אתיופית ועוד. לעומת זאת בספרות חז"ל, שהושפעה מהשפות היוונית והרומית-לטינית, ובתרגומים הלועזיים של התנ"ך תורגם הנשר ל – Aquila כלומר לעיט.

הדמיון הרב הקיים בין הנשר ועיט הסלעים בתכונות רבות תרם הן לבחירת עיט הסלעים כסמל על ידי אלכסנדר הגדול והן להחלפה בין המינים. העיט הזהוב הוא הדורס החזק ביותר בכל הממלכה ההולוארקטית (הממלכה הכוללת את היבשות הצפוניות) בזכות מבנה גופו, שריריו ובעיקר בזכות אצבעותיו וטופריו הארוכים והחזקים. אורכה של האצבע האחורית כ – 6.5 ס"מ והיא מצויידת בטופר באורך כ – 5 ס"מ. באורך אצבעותיו וטופרים אין לו מתחרה בין הדורסים. העיט הזהוב בדומה לנשר מעדיף בתי גידול חשופים למחצה כמו מדרונות הרים, מצוקים ועמקי נחלים. רוב אוכלוסיות העיט הזהוב יציבות. העיטים דואים בטריטוריה שלהם במשך שעות רבות ללא תנועות כנף. למרות היותם דורסים הם מתקבצים לעיתים סביב פגר. לאחרונה נצפה אירוע שבו התגודדו עיטים סביב פגר של עגור באגמון החולה(2). העיט הזהוב כמו הנשר ובניגוד לעיטים אחרים נוטה בדרך כלל לדגור בין מצוקים על מדפי סלע ומכאן שמו הקודם – עיט סלעים.




עיטי שמש ועיטי צפרדעים סועדים את לבם על פגר עגור       צילם: דרור גלילי

הנשר מוזכר במקרא 28 פעמים אך רק בחלק קטן מהאיזכורים ניתן לקבל רמזים על זהותו. אחד מהם הוא הפסוק במיכה (א' ט"ז) שבו יש, לכאורה, קביעה ברורה שמדובר בנשר: "קרחי וגזי על בני תענוגיך, הרחבי קרחתך כנשר כי גלו ממך". הקרחת מאפיינת את הנשר בעל הצוואר הערום מנוצות. על פי כמה מהמפרשים המסורתיים גם פסוק זה עשוי להתפרש באופן שונה ואין בו התייחסות דווקא לנשר. למשל, המלבי"ם מפרש: "... הרחבי קרחתך כנשר - שהעופות החומסים יש להם חולי של מריטת הנוצות, ביחוד הנשר עד שלבסוף ימרט כל נוצותיו וימות מחמת זה וכו'". פירוש מעין זה עשוי היה לנבוע מכך שהמלבי"ם בדומה לרוב בני אירופה המשיך במסורת הזיהוי המקובלת שזיהתה את העיט עם הנשר ולא הכיר את הנשר המקראי. באיוב (לט כ"ז-ל') אנו מוצאים תאור מורכב של הנשר: "אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קינו. סלע ישכן ויתלנן על שן סלע ומצודה. משם חפר אכל למרחוק עיניו יביטו ... ובאשר חללים שם הוא". תאור זה הולם להפליא את הנשר הדואה בגבהים של 400 – 600 שבראייתו החדה מזהה פגרים שגדלם כחולדה. הנשרים מקננים במושבות הממוקמות במצוקים כמתואר בפסוק. הפסוק ביחזקאל (יז ג') "הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה וכו'" המתאר עוף גדול במיוחד הולם טוב יותר את הנשר מאשר את העיט הזהוב משום שהוא גדול יותר באופן משמעותי. אמנם גם העיט הזהוב דורס גדול ומוטת כנפיו מגיעה ל – 204-220 ס"מ אך לעומתו מוטת הכנפים של הנשר מגיעה ל – 280 ס"מ. כך גם בפסוק בירמיהו (מט כ"ב) "כנשר יעלה וידאה ויפרש כנפיו על בצרה" הולם יותר את הנשר משום שפריסת הכנפים על בצרה רומזת על מוטת כנפים גדולה.

מאידך גיסא יש המסיקים שהפסוק ביחזקאל (יז ג') מתאר עיט: "ואמרת כה אמר ה' אלוקים הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה אשר לו הרקמה וכו'". מסקנתם מתבססת על התאור "מלא הנוצה" שאיננו מתאים לנשר הקרח. גם כאן נראה לי שהמסקנה איננה חד משמעית משום שקיימות חלופות נוספות להסבר הפסוק. אחת מהן היא של "מצודות דוד" (שם): "הנשר הגדול - וחזר ופי' שקראו גדול לפי שהיה גדול הכנפים ר"ל כנפי נוצתו היו גדולים במדה. ארך האבר - גוף הכנף היה ארוך. מלא הנוצה - גוף הכנף היה מלא נוצות". ייתכן והוא היה מודע למשמעויות הסותרות של השם "נשר" ולכן נדחק לייחס את "מלא הנוצה" לכנף הנשר ולא לכל גופו בעל הראש והצוואר הקרחים. 

מקור נוסף שבו ניתן לכאורה למצוא קשר בין השם "נשר" לבין העיט זהוב נמצא בפסוק: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים, לב א'). כמה חוקרים סוברים שהורים בני המין עיט הזהוב נושאים את גוזליהם על כנפיהם כדי להחזירם לקן במהלך אימוני תעופה. לאור כך שהתופעה לא נצפתה בנשרים נאלצו חוקרים אלו לקבוע שהנשר בפסוק זה מתייחס לעיט הזהוב. לדעת מנחם דור (וכך סובר גם ד"ר יוסי לשם שניהל מחקר מפורט על עיט זהוב) הדבר בלתי אפשרי. גם אם נניח שארעו מקרים כאלה (כפי שמתואר במאמר האנונימי הזה) הרי שמדובר בתופעה יוצאת דופן וקשה להניח שהפסוק מתייחס אליה. התחושה שקבלתי מסריקת הספרות הרלוונטית היא שהטענות בדבר נשיאת גוזלים על הכנפיים על ידי העיט הזהוב בהקשר הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" באות מכיוונם של מחברים נוצרים שאינם יכולים להתמודד, בשום אופן, עם הסתירה לכאורה בין הפסוקים והמציאות. 

לאחרונה תועד בקליפורניה מקרה בו עורבים רוכבו על כנפי דורס גדול כנראה עיטם לבן ראש (בישראל דווח על כך שמדובר ב"נשר"). "טיימינג שכזה: עורב תועד כשהוא 'רוכב' על גב הנשר". תמונות של עורבים הנראים כרוכבים על נשר מקראי צולמו על ידי עדי אשכנזי. לקריאה וצפייה בתמונות "מכה אפורה: עורבים נגד נשרים בחיפה".

מקור שממנו משתמע שחז"ל הכירו היטב את הנשר הוא דברי הגמרא המתייחסים לפסוקים העוסקים בעופות שאינם טהורים. בפסוק נאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס ואת העזניה" (ויקרא, יא י"ג). דנה הגמרא בסימני העוף: "סימני העוף לא נאמרו. ולא? והתניא נשר, מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתרה, וזפק, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל, טמא, אף כל כיוצא בו טמא וכו'" (חולין, ס ע"ב). ר"ת שצוטט לעיל למד מכאן שלא ייתכן והנשר הוא עיט הסלעים: " ... וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א, ואינו, דנשר יש לו ד' סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה" (ראה בפירוט בפסקה הדנה ב"אצבע היתרה"). אמנם היו שטעו אך לא היו אלה האמוראים אלא הבאים אחריהם.

 

(1) ייתכן והסיבה להחלפה הייתה שינוי פסיכולוגי ביחס לנשר. אם בתרבויות הקדומות ניתן לנשר מעמד בכורה בגלל תכונותיו הפיסיות ותפקידו החשוב כסניטר, הרי שמאוחר יותר תפקיד זה נתפס כבזוי לסמל מלכותי. החלופה ההולמת הייתה העיט הזהוב הגדול והחזק שניזון מדריסה וסימל תכונות רבות שתרבות העת העתיקה העריצה.
(2)  תודה לשאולי אביאל על ההפניה למידע זה ולפרק בספרו של י. אהרוני. תוכל לקרוא ולראות צילומים מרהיבים של אירוע זה שצולמו על ידי דרור גלילי כאן.
 

מקורות  עיקריים

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 92-94).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 146-149, 129-133).

לעיון נוסף:

קרא עוד על הנשרים בפורטל הדף היומי: "כנפים כנשרים".
על זיהויו של עיט ראו "העיט צבוע נחלתי לי".

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.