אמונת החולה עוזרת לו להתרפא

הרב דב קדרון

חולין עז ע"ב

אביי ורבא אומרים: "כל שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי", כלומר גם מעשים שבדרך כלל אסורים משום דרכי האמורי, שהם מעשי איוולת והבל של גוים עובדי עבודה זרה, מותרים אם הם נעשים לצורך רפואה.

הרמב"ם (בפירושו למשנה יומא פ"ח מ"ד) מסביר שלא התירו למי שנשכו כלב שוטה לאכול את הכבד של הכלב, משום שבמצב של פיקוח נפש, ניתן להתיר לאכול דבר לא כשר רק אם יש בזה רפואה בדוקה שההיגיון והניסיון מראים שמרפאה, אבל ריפוי באמצעות סגולה אינו רציני ואין היתר לעבור עבירה לצורכו.

הרדב"ז (שו"ת סימן אלף תקכו) מקשה על הרמב"ם, שמשום פיקוח נפש היה צריך להתיר גם רפואה סגולית, למרות שהיא קלושה, לפחות בשביל הסיכוי שאולי יש בה ממש? והוא מתרץ שלדעת הרמב"ם, הרפואות הסגוליות אינן מועילות כלל ואין בהן ממש, ולכן לא התירו אותן.

אמנם יש שרצו להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (יא,יא) שלא כרדב"ז, כי שם הוא מתיר ללחוש לחש למי שנשכו נחש, ומכאן הסיקו שלדעת הרמב"ם התועלת של הרפואה הסגולית אכן מסופקת ולכן התיר ללחוש, אך לא התיר לאכול אוכל לא כשר בשביל הספק הקלוש שמא הוא ירפא.

אכן, ייתכן שמה שמתיר הרמב"ם ללחוש למי שנשכו נחש הוא לא מחמת הספק שמא יש תועלת בלחישה, אלא בגלל ההשפעה הפסיכולוגית הטובה שיש לזה על החולה שמאמין בלחש. כך בעצם כותב שם הרמב"ם בפירוש: "אף על פי שאין הדבר מועיל כלום... התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו". ההשפעה הטובה של אמונתו של החולה על מצבו הבריאותי הוכחה במחקרים מדעיים.