האם חכמים גזרו גזירה על גויים?

הרב דב קדרון

חולין עג ע"א

בגמרא למדנו שלדעת רבי יוחנן, אבר שמתדלדל מבהמה אינו נחשב אבר מן החי, ומן התורה מותר אפילו לאכלו לאחר שחיטת הבהמה ואין בו טומאה, אבל מדרבנן גזרו עליו טומאה ואיסור אכילה.

ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת ראשונים, האם מותר ליהודי להושיט אבר כזה לגוי: לדעת הרשב"א, מכיוון שהאבר הזה אסור רק מדרבנן ולפי דין תורה אין זה אבר מן החי - מותר להושיטו לבן נח. אולם בעל ספר התרומה כותב שמדרבנן אסור להושיטו לבן נח כשם שאסור ליהודי לאכלו.

ניתן להסביר את המחלוקת על פי שיטת בריסק המפורסמת, המחלקת בין "גברא" ל"חפצא". לדעת הרשב"א, האיסור הוא על ה"גברא", כלומר על האדם. חכמים גזרו שלאדם יהודי אסור לאכול אבר שהיה מדולדל בבהמה, שמא יבוא להקל ולאכול אבר מן החי. אכן הגזירה היא סובייקטיבית, בגלל החשש שמא אנשים יתבלבלו בין שני סוגי האיברים, אבל מבחינה אובייקטיבית לא החשיבו את האבר המדולדל כאבר מן החי, ולכן מותר לתת אותו לגוי.

לעומת זאת לדעת בעל ספר התרומה האיסור הוא על ה"חפצא", כלומר גזרו שהאבר עצמו מבחינה אובייקטיבית ייחשב כאבר מן החי לכל דבר, ולכן היהודי צריך להתייחס לאבר זה כאל כל אבר מן החי שאסור לתת אותו לגוי.

הכול מסכימים, כמובן, שהגויים לא צריכים לשמור על גזירות דרבנן, כי לא גזרו זאת עליהם, ולהם בוודאי מותר לאכול אבר כזה. המחלוקת היא בהגדרת הגזירה שגזרו על יהודים.