הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
המעיל של הכהן הגדול
גם בפרשת השבוע (תצוה) וגם בדף היומי שלמדנו השבוע, עוסקים בבגדי הכהן הגדול. וכך נאמר בגמרא:
1. תלמוד בבלי זבחים פח, ב
ת"ר: מעיל כולו של תכלת היה, שנאמר: "ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת". שוליו כיצד? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פיתחו פיהן וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות, ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים עינבלין, ותולה בהן שלשים וששה בצד זה ושלשים וששה מצד זה; רבי דוסא אומר משום רבי יהודה: שלשים וששה היו, שמונה עשרה מצד זה ושמנה עשרה מצד זה...
ואמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין.
כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".
מכנסים מכפרת על גילוי עריות, שנאמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה".
מצנפת מכפרת על גסי הרוח. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה.
אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה.
חושן מכפר על הדינין, שנאמר: "ועשית חושן משפט".
אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: "אין אפוד ותרפים".
מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע.
וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב: "והיה על מצח אהרן", ובעזות פנים כתיב: "ומצח אשה זונה היה לך".
איני? והא"ר יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו לו כפרה ממקום אחר, ואלו הן: שפיכות דמים ולשון הרע, שפיכות דמים מעגלה ערופה, ולשון הרע מקטרת, דתני רב חנניה: מנין לקטרת שמכפרת? שנאמר: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם", ותני דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת? על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי, קשיא לשון הרע אלשון הרע, קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים! לא קשיא: הא דידיע מאן קטליה, הא דלא ידיע מאן קטליה. אי דידיע מאן קטליה בר קטלא הוא! במזיד ולא אתרו ביה. ולשון הרע אלשון הרע נמי לא קשיא: הא בצינעא, הא בפרהסיא.
המקור למצוות עשיית המעיל של הכהן הגדול נמצא בפסוקים אלו:
2. שמות פרק כח, לא-לה
וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת:
המעיל הוא הבגד העליון שלובש הכהן הגדול מעל הכתונת, ומעליו הוא רוכס את החושן ואת האפוד. ואולם, נחלקו הפרשנים בצורתו הכללית של המעיל. רש"י כותב כך:
3. רש"י שמות פרק כח פסוק ד
ומעיל - הוא כמין חלוק, וכן הכתונת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק עליון.
לדעת רש"י מדובר בבגד שנראה כמו חלוק, ובעצם הוא זהה לכתונת, אלא שהכתונת צמודה לגופו ואילו המעיל נמצא מעל. אבל הרלב"ג חולק על רש"י, והוא טוען שמדובר בבגד ללא שרוולים:
4. רלב"ג (ר' לוי בן גרשום, המאה ה-14, צרפת), שמות כח לא-לב
והנה צורת המעיל היא ידועה, שאין לו בית יד כלל, אבל יש לו מקום ייכנס בו הראש, ומקצתו תלוי לאחוריו ומקצתו לפניו, ועליו היו מניחים האפוד, ולזה נקרא 'מעיל האפוד'.
הרמב"ם כתב דברים די דומים, וגם לשיטת הרמב"ם לא היו שרוולים למעיל, אך נחלקו הפרשנים בהבנת הצורה של המעיל בדעת הרמב"ם. הראב"ד, בכל אופן, חולק על הרמב"ם ומשמע שהוא סובר כרש"י שהיו שרוולים למעיל:
5. רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ט הלכות ג - ד
המעיל כולו תכלת, וחוטיו כפולין שנים עשר ופיו ארוג בתחילת אריגתו, ואין לו בית יד אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון בלבד, והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה.
ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין משלשתן שזור שמונה לפי שנאמר בשוליו משזר, נמצאו חוטי השולים ארבעה ועשרים ועושה אותן כמין רמונים שלא פתחו פיהן ותולה אותן במעיל, ומביא שנים ושבעים זוגים ובהם שנים ושבעים ענבולים הכל זהב ותולה בו ששה ושלשים בשולי כנף זה וששה ושלשים בשולי כנף זה, והזוג עם הענבול התלוי בין שניהם כאחד נקרא פעמון עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון ורמון פעמון ורמון.
שני חידושים יש בדברי הרמב"ם שעליהם חולק הראב"ד: הראשון הוא שלדעת הרמב"ם (כפי שראינו גם בדברי הרלב"ג) אין למעיל שרוולים, והשני הוא שלדעת הרמב"ם המעיל נחלק לשתי כנפיים מסוף הגרון ולמטה.
ואולם, נחלקו הפרשנים בפירוש שיטתו של הרמב"ם: הרדב"ז הבין שהבגד מחולק לאורכו גם מלפנים וגם מאחור, ואילו פרשנים אחרים הבינו שהבגד היה פתוח רק מלפנים - כפי שמופיע בציור. (דעת הרדב"ז לא הובאה בציור, אבל היא דומה לציור של דעת הרמב"ם, אלא שכמו שהמעיל פתוח מלפנים עד הגרון הוא פתוח גם מאחור עד העורף.
אגב, דבר זה גם מביא את הרדב"ז לדון בשאלה נוספת: אם אכן הבגד היה מחולק כפי שכותב הרמב"ם, האם היה המעיל חייב בציצית? בהקשר הזה מצינו דיון מעניין בין האחרונים.
וכך כותב הרדב"ז:
6. רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-11, ירושלים), הלכות כלי המקדש ט, ג
ואין לו בית יד. בהשגות א"א זו מנין לו. ואני אומר שלא היתה כוונת רבינו לומר שלא היה לו בית יד להוציא זרועותיו מתחת המעיל, אלא לא היה לו בית יד כמו הכתונות כדרך כל המלבושים ויליף לה רבינו מדנקרא מעיל, ואם היה לו בית יד לאו היינו מעיל אלא כתונת. וזהו שכתב אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים והיה מכניס ראשו בבית הצואר ונמצאו שתי כנפיו אחד מימין ואחד משמאל פתוח מלפניו ומאחריו, וא"כ על כרחך היו לו בתי ידיים כמין נקבים אחד מימין ואחד משמאל להוציא בהם זרועותיו, שהרי חגור היה בחשב האפוד. וליכא לפרושי שהיה נחלק לשתים חלק לפניו וחלק לאחריו והשתא ניחא שהיה יכול להוציא זרועותיו, דאם כן לא נקראו כנפים, דאין כנף אלא מן הצד. ותו שהרב ז"ל כתב לקמן עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון ורמון. משמע שהיה חלוק משני צדדין ימין ושמאל. ועדיין לא ידעתי למה היה חלוק מלאחריו. בשלמא מלפניו שלא יעכב בהליכה, אבל מלאחריו למה?
...ואם תאמר כיון שהיה המעיל בעל ד' כנפות, למה לא היה חייב בציצית? וכי תימא הכי נמי, לא מצינו שהוזכר זה כלל. וכי תימא משום דבגדי כהונה צריכים שיהיו עד העקב, ונמצאו הציצית נגררים על גבי קרקע, מה בכך? על הרצפה היה מהלך והרצפה נתקדשה. וטלית שכולה תכלת חייבת בציצית. ויש לומר דכיון שלא היתה מחוברת אלא כנגד הגרון אין זו בעלת ארבע אלא בעלת שתים ופטורה, והארבע כנפות שלנו כולם מחוברות על הכתף, ולפיכך היא בעלת ארבע.
חידוש גדול יש בדברי הרדב"ז: בגד שיש לו ארבע פינות, אבל הוא מסובב באופן הפוך מהציצית שאנחנו רגילים ללבוש, אינו נחשב בגד שחייב בציצית! ואולם, האמת היא שאין צורך בחידושו של הרדב"ז, ואפשר להסביר באופן אחר מדוע לא היה צורך בציצית במעילו של הכהן הגדול, כפי שכותב בעל ה'מנחת חינוך':
7. מנחת חינוך (ר' יוסף באב"ד, המאה ה-19, פולין), מצוה צט
והנה לפי דברי הרמב"ם נראה דהיה לו למטה ארבע כנפות, ולא מצינו דהוה ליה ציצית... אך באמת זה טעות, דמעיל פטור מציצית לא מטעם דהוא בגד עבודה, אלא אפילו בהדיוט כהאי גוונא פטור, דקיימא לן "כסותך" - ולא של אחרים, וטלית שאולה פטורה, וזה היה של הקדש, או קדושת דמים או קדושת הגוף, כמו שאכתוב לקמן, ולא הוי כסותך, ולא אשתרי כלל, דגם בהדיוט פטור מהאי טעמא.
מסביר ה'מנחת חינוך', ודאי שלא היה צורך בציצית במעיל, מכיון שהמעיל אינו רכושו הפרטי של הכהן הגדול, כי הוא נקנה מכספי הקדש, ומכיון שזהו בגד שאול הוא פטור מציצית. ואולם, האדמו"ר מראדזין, שחידש את מצוות התכלת, וכתב על כך ספר בשם 'עין התכלת' חולק על הדברים וכותב שהמעיל של הכהן הגדול לא נחשב בגד שאול, מכיון שלכהן הגדול היתה רשות ליהנות מהבגדים הללו והוא לא היה צריך ללבוש אותם רק בשעת העבודה, ולכן לכאורה המעיל היה חייב בציצית:
8. עין התכלת (ר' גרשון חנוך העניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, המאה ה-19, פולין), עמוד 218
ולדעתי אין תירוצו מספיק כיון דקי"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כדפסק הרמב"ם ז"ל (שם פרק ח הלכה יא) שפיר כסותך קרינן ביה.
גם הרב כשר אינו מסכים עם דברי ה'מנחת חינוך', וגם הוא סובר שאין לפטור את המעיל של הכהן הגדול מציצית מדין בגד שאול, מכיון שהבגד נתפר במיוחד בשביל הכהן הגדול ואף אחד אחר לא יכול היה ליהנות ממנו, וממילא למרות שהוא נקנה מכספי הקדש אי אפשר להגדירו כבגד שאול:
9. תורה שלמה (הרב מנחם מנדל כשר, המאה ה-20, ארה"ב), תצוה, מילואים אות יג
אמנם לכאורה יש להעיר על הפטור של ציצית בבגדי כהונה מדין כסותך שיש לחלק שזה רק בבגד שאול שיש לו בעלים, ובכל עת יכול ליקח ממנו בחזרה, על בגד כזה ממעטינן מכסותך, מה שאין כן בבגדי כהן גדול שנעשו לפי מדתו ומצוה מן התורה ללבשם, ולשיטת הרמב"ם בפרק ח מכלי המקדש שכהן גדול מותר ללבוש בגדיו אפילו שלא בשעת עבודה, ואין מי שיכול לתבוע ממנו בגדים אלו מכיון שנעשו במיוחד בשבילו, בכהאי גוונא יש לומר שפיר דהוה בכלל כסותך ואינו דומה כלל לסתם שאולה, אע"פ שיש עליהם שם קדושת בדק הבית או דין כלי שרת, מכל מקום כיון שנעשו בהחלט לתשמישו של כהן גדול מקרי שפיר כסותך.
יכול להיות שזה מה שעמד בבסיס טענתו של קרח כנגד משה ואהרון: חז"ל אומרים (סנהדרין פב, א) שכאשר זמרי לקח את כזבי בת צור הוא פנה אל משה ושאל אותו מי התיר לו לקחת את ציפורה המדיינית לאשה. באופן דומה יכול להיות שזה מה שטען קרח כנגד אהרון: אם אתה לובש מעיל שכולו עשוי מתכלת, מדוע הוא אינו חייב בציצית?
10. תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה א
רב אמר: קרח אפיקרסי היה מה עשה עמד ועשה טליתות שכולן תכלת אתא גבי משה אמר ליה משה רבינו טלית שכולה תכלת מהו שתהא חייבת בציצית אמר לו חייבת דכתיב "גדילים תעשה לך" וגו'.
ואולם, בהמשך נראה שאולי באמת למעיל לא היו ציציות מכיון שהיה להם פעמונים ורימונים שתפקידם הוא תפקיד זהה לציצית.
לגבי הפתח של המעיל, התורה אומרת שיש לעשות לו שפה כדי שהוא לא ייקרע. ואולם, הפוסקים הבינו שאין פה רק עצה טובה כדי שהוא לא ייקרע, אלא גם איסור לקרוע אותו:
11. רש"י שמות פרק כח פסוק לב
והיה פי ראשו - פי המעיל שבגבהו הוא פתיחת בית הצואר:
בתוכו - כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט:
כפי תחרא - למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן:
לא יקרע - כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן "ולא יזח החשן", וכן "לא יסורו ממנו" הנאמר בבדי הארון:
ואולם, ה'חזקוני' סובר שע"פ הפשט אין כאן איסור לקרוע את הבגד לאחר שהוא כבר נעשה, אלא ציווי על אופן עשיית הפתח - שאין לעשותו בדרך של קריעת פתח בתוך הבד, אלא בדרך של אריגה מסביב:
12. חזקוני (ר' חזקיה בן מנוח, המאה ה-13, צרפת), שמות כח, לב
לא יקרע, לשון פתיחה, כמו "וקרע לו חלוני" (ירמיהו כב, יד), פירוש בית צוארו לא ייפתח בשעת תיקון הבגד אלא בשעת האריגה מניחין בו בית הצואר.
מחלוקת נוספת שיש בין הפרשנים באופן עשיית המעיל הוא לגבי הפעמונים והרימונים. התורה אומרת שהפעמונים נמצאים בתוך הרימונים. ואולם, רוב הפרשנים הסבירו כפי שהסביר רש"י שאין הכוונה שכל פעמון נמצא בתוך רימון, אלא שהפעמונים נמצאים בין הרימונים:
13. רש"י שמות פרק כח
בתוכם סביב - ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל:
ואולם, הרמב"ן חולק על הפירוש הזה והוא סובר שכל פעמון היה מונח בתוך רימון:
14. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) שמות פרק כח
ולא ידעתי גם כן למה עשה הרב הפעמונים לעצמם, פעמון בין שני רמונים, כי אם כן לא היו הרמונים משמשין כלום, ואם לנוי, למה היו עשויים כרמונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב. ועוד, שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים, ואם יעשה בהם טבעות לתלות בהן. אבל הם בתוכם ממש, כי הרמונים חלולים ועשויים כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהם, והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם.
לצורך מה נועדו אותם פעמונים? הרשב"ם טוען שהמטרה היתה כדי שכל מי שנמצא בתוך ההיכל ישמע את הכהן כשהוא מתקרב פנימה וידע לצאת, מכיון שבבואו אל הקודש אסור שיהיה שם אף אחד אחר:
15. רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, המאה ה-12, צרפת), שמות כח, לה
ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שפעמוני זהב נוקשים ומכין זה לזה אע"פ שבליטת הרימונים ביניהם. ולפי שציוה הקב"ה "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו", לכך ציוה הקב"ה "ונשמע קולו בבואו", ויתרחקו השומעים משם.
ואולם, בעל הכתב והקבלה דוחה את הדברים, שהרי בזמן שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים הוא לובש בגדי לבן ובבגדי לבן אין פעמונים כלל! לכן מסביר בעל ה'כתב והקבלה' שהפעמונים לא נועדו לאחרים אלא לכהן הגדול עצמו: כמו שאנו מצווים לזכור את כל המצוות ע"י ראיית הציצית, כך הכהן הגדול מצווה לזכור את כל המצוות ע"י שמיעת קול הפעמונים:
16. הכתב והקבלה (ר' יעקב צבי מקלנבורג, המאה ה-19, גרמניה), שמות כח, לה
ולדעתי מצות הפעמונים היא דומה למצות ציצית, שם המצוה היא למזכרת על המצוות ע"י חוש הראיה כדכתיב "וראיתם אותו וזכרתם" וכאן המצוה היא להזכיר את המצוות ע"י חוש השמיעה. כי לגודל מעלת הכהן הגדול ולהתחייבו במצוות רבות יתירות על שאר הכהנים ועל כל ישראל, לכן נתוסף לו מזכרת ע"י חוש השמיעה על המזכרת שע"י חוש הראיה, כי ע"י שמיעתו קול הפעמונים שבמעיל יתעורר לתת דעתו ולבו לפני מי הוא מתלבש בבגדים אלו ומי הוא אשר צוה לו להתלבש בהם, ולתכלית מה הוא לבדו מצויין בבגדים כאלה, בזה יתפיס כל מחשבותיו ורעיונותיו לעבודת המלך העליון ית', ולא בלבד בהיותו בקדש לעבודה, כי גם בצאתו מן הקדש אל ביתו ובקרב חוצות, יצלצלו הפעמונים בקול לאזנו להזכירהו כי הוא בחיר האומה הישראלית, ומעלתו עליהם בחשיבות יתירה לאין שיעור, ולא ישכח כי הוא עומד תמיד לפני ה' ואין לו להסיח דעת מן הקדושה אף רגע.
ואם נאמר דשייכא איסור מעילה בנהנה מבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, היינו יכולים לומר דהשמעת קול הפעמונים היה לעוררו על קדושת בגדיו...
והרשב"ם אמר לפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו (ויקרא ט"ז) לכן צוה כאן שישמע קולו בבואו ויתרחקו השומעים, ע"כ. ויש לגמגם קצת, דבשעה שהיה מקטיר קטורת לפני ולפנים, ובשעה שיכנס בדם חטאת הפנימית, שכולם פורשים מן האולם ולמזבח, אז לא היה מלביש רק בבגדי לבן, ובשעת הקטרת הקטורת בהיכל בכל יום שפורשים מההיכל ומבין האולם ולמזבח, זה היה נעשה אף בכהן הדיוט שאין לו מעיל (עיין יומא מ"ד) ובעל מלאכת מחשבת אמר, לרבותינו שביהכ"פ היה כהן גדול מתפלל תפלה קצרה שלא להבעית את ישראל שיאמרו שמת מבפנים לכן התחכמה התורה בתחבולת הפעמונים שינגן ברגליו בהלוכו וישמעו העם מבחוץ וידעו שלא מת ולא יבעית את ישראל, ע"כ. ודברי שגגה הם, דבהיותו לפני ולפנים היה לבוש בבגדי לבן בלא מעיל.
