פדיון הבן בלידת מלקחיים

הרב דב קדרון

חולין ע ע"א

בגמרא ישנו ספק האם בכור בהמה, שמתקדש בקדושתו כאשר הוא נולד, צריך לנגוע ברחם אמו בשעת הלידה כדי להתקדש, או שמא אף אם הייתה חציצה בינו לבין הרחם בשעת הלידה - הוא מתקדש.

הרמב"ם (בכורות ד,יז) פוסק שאם הייתה חציצה כזו זהו ספק בכור.

ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת האחרונים לגבי פדיון הבן לבן בכור שנולד בלידת מלקחיים, כלומר שהייתה חציצה בינו לבין הרחם. דעת האבני נזר (יו"ד שצא-שצד) היא שבכור כזה פטור מפדיון הבן, ולעומת זאת בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קכה) פסק שחייב

שני הבדלים כותב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בין בכור אדם לבכור בהמה:

א. בבכור בהמה שעת הלידה היא הקובעת את קדושתו, לכן חשוב שלא תהיה באותה שעה חציצה בינו לבין הרחם, אולם בבכור אדם שעת הלידה אינה זו המחייבת בפדיון הבן, שהרי החיוב חל רק שלושים יום אחרי הלידה.

ב. חיוב פדיון הבן אינו חיוב שחל על גופו של בכור האדם, כי בבכור אדם אין קדושה, וגם בזה הוא שונה מבכור בהמה שגופו מתקדש בשעת הלידה.

ניתן לומר ששני הבדלים אלו רמוזים בפסוק (קהלת ג,יט): "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל", כלומר: היתרון שיש לבכור אדם על פני בכור בהמה הוא: "אין", דהיינו העובדה שאין בבכור האדם קדושה וזו סיבה אחת שחציצה אינה פוטרת אותו מפדיון הבן, ומלבד זאת: "כי הכל הב"ל", ראשי תיבות: "הוא בשעת לידה", כלומר: אצל בהמה הכל נקבע בשעת הלידה, מה שאין כן אצל אדם, ששעת הלידה אינה קובעת את חיוב הפדיון.