טרפות מסוגים שונים / חולין דף סח

כן — יש קשר מהותי, אבל לא זהות.

הדיוק הוא כך: בפרק “אלו טרפות” הטרפה היא פגם במערכת החיות של הבהמה; בפרק “בהמה המקשה” הטרפה היא פגם בשייכות הבשר למערכת ההיתר של השחיטה. אלו שני עניינים שונים במישור המקרה, אבל הם יושבים על אותה שאלה יסודית: מתי שחיטה יכולה להפוך חי/בשר לבשר מותר, ומתי היא רק מצילה מנבלה או אינה מועילה כלל.

בפרק הקודם, “אלו טרפות”, המשנה מונה נקיבות, פסיקות, חסרונות, נפילות ודריסות, ומסיימת בכלל: “כל שאין כמוה חיה — טרפה”. כלומר, המוקד הוא גוף חי שנפגע באופן כזה שהוא כבר אינו נחשב בעל חיות שלמה הראויה להיתר אכילה. הגמרא שם גם קושרת את הדיון ל“ובשר בשדה טרפה לא תאכלו” ולפסוק “זאת החיה אשר תאכלו”, כלומר הטרפה מוגדרת דרך שאלת החיות: האם זו עדיין “חיה” מן הסוג שהתורה מתירה.

בדף סח המצב אחר לגמרי. העובר עצמו אינו טרפה אנטומית. אין כאן ושט נקוב, ריאה חסרה או כבד שניטל. הבעיה היא שהאבר יצא חוץ למחיצתו. רב דורש: “ובשר בשדה טרפה לא תאכלו” — “כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר”. כלומר, “שדה” אינו רק מקום פיזי פתוח, אלא שם לכל יציאה מן המסגרת ההלכתית שבה הבשר יכול להיות מותר. אבר העובר מותר מכוח שחיטת האם רק כל עוד הוא נכלל ב“בהמה שבבהמה”; ברגע שהוא יוצא, הוא כבר אינו לגמרי בפנים, אבל גם אינו ולד שנשחט לעצמו.

לכן ההבדל בין הפרקים אינו “טרפה ביולוגית” מול “טרפה טכנית”, אלא שתי צורות של כישלון בהיתר השחיטה. בפרק הקודם הכישלון נובע מן הגוף עצמו: הבהמה נשחטה, אבל הגוף שנשחט אינו גוף שלם הראוי להיתר אכילה. בפרק בהמה המקשה הכישלון נובע מן היחס בין האבר לבין השחיטה: השחיטה קיימת, האם כשרה, העובר הפנימי מותר, אבל האבר שיצא אינו נמצא במקום שבו שחיטת האם יכולה לכלול אותו במלואה.

כאן נכנסת ההשוואה לטרפה הרגילה. הגמרא בדף סח אומרת במפורש: “כטרפה — מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר”. זו אמירה חזקה: אבר היוצא אינו טרפה מפני שהוא חולה או פגום, אלא מפני שהוא מקבל את דין הבלתי־הפיך של טרפה. כמו שבפרק הקודם יש פגיעה שהשחיטה אינה מתקנת לאכילה, כך כאן יש יציאה שהחזרה אינה מתקנת לאכילה.

לכן הייתי מנסחת כך: טרפה בפרק הקודם היא גוף שחסר לו שלמות חיות; טרפה בדף סח היא בשר שחסר לו שלמות השתייכות. אבל בשני המקומות “טרפה” פירושה דבר ששחיטה אינה מצליחה להפוך לבשר מותר. זו לא אותה טרפה, אבל זו אותה לוגיקה של גבול השחיטה.

המחלוקת האם האבר שיצא הוא נבלה או טרפה מחדדת בדיוק את השאלה הזו. המשנה בהמשך הפרק אומרת: אם שחט את האם ואחר כך חתך את האבר שיצא — לדעת רבי מאיר “הבשר מגע נבלה”, ולדעת חכמים “מגע טרפה שחוטה”.

לפי רבי מאיר, אם שחיטת האם אינה מתירה את האבר באכילה, קשה לומר שהיא מטהרת אותו מטומאת נבלה. הוא תופס את ההיתר והטהרה כחבילה אחת: או שהשחיטה כוללת את האבר, ואז תתיר אותו; או שאינה כוללת אותו, ואז הוא נשאר כעין נבלה. לכן לשיטתו אבר היוצא באמת רחוק מטרפה של “אלו טרפות”: הוא לא “טרפה שחוטה”, אלא אבר שלא זכה לשחיטה מועילה.

לפי חכמים, לעומת זאת, יש פיצול עדין: שחיטת האם אינה מתירה את האבר באכילה, אבל כן מפקיעה ממנו דין נבלה. לכן הוא דומה ל“טרפה שחוטה”: גם טרפה רגילה שנשחטה אינה מותרת באכילה, אבל שחיטתה מועילה לטהר אותה מידי נבלה. רש"י מסביר כך את “מגע טרפה שחוטה”: אף שאין השחיטה מתירה את האבר באכילה, היא מטהרת אותו מידי נבלה, כטרפה ששחיטתה מטהרתה.

וזה כנראה הלב של הסוגיה: חכמים משתמשים בטרפה של הפרק הקודם כמודל מבני לפרק הזה. טרפה רגילה מוכיחה ששחיטה יכולה לפעול פעולה חלקית: לא להתיר באכילה, אבל כן לטהר מנבלה. לכן גם באבר היוצא ניתן לומר: האבר אסור באכילה, אך אינו נבלה גמורה.

הדיון בדף עג עושה את זה מפורש עוד יותר. חכמים אומרים לרבי מאיר: “טרפה תוכיח ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתירתה באכילה”. רבי מאיר משיב שיש לחלק: בטרפה השחיטה מטהרת “אותה”, כלומר את גוף הבהמה הנשחטת, ואילו כאן מדובר בעובר או באבר שאינו גופה של האם באותה מידה. חכמים עונים שהאם מצילה את מה שאינו גופה יותר מגופה, שהרי עובר שבמעיה מותר ואילו טחול וכליות של האם שנחתכו אסורים.

מכאן יוצא דבר חד: המחלוקת אינה רק טכנית בטומאה, אלא מחלוקת על עומק השייכות של האבר לשחיטת האם. רבי מאיר אומר: מה שאינו ניתר באכילה לא קיבל שחיטה מספקת, ולכן הוא נבלה. חכמים אומרים: הוא קיבל שחיטה מסוימת — לא שחיטה מתירה, אבל שחיטה מטהרת. כלומר, הוא עומד בדיוק במקום הביניים של טרפה שחוטה.

לכן התשובה הסופית היא: לא מדובר בשני עניינים נפרדים לחלוטין שנקלעו לאותו פסוק; אבל גם לא מדובר באותה טרפה ממש. הפסוק “ובשר בשדה טרפה” יוצר משפחת מושגים:
בפרק “אלו טרפות” — בשר של בעל חיים שחיותו נפגמה.
בפרק “בהמה המקשה” — בשר שיצא ממחיצת ההיתר שלו.
בשניהם התוצאה היא אותה תבנית הלכתית: יש שחיטה, אבל משהו בבשר אינו מאפשר לה להפוך אותו לבשר מותר.

החידוש הגדול של דף סח הוא ש“טרפה” אינה רק שם לפגיעה גופנית; היא גם שם למצב שבו הבשר יצא מן הסדר שבתוכו שחיטה יכולה לחול עליו.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן