|
מרחב פעולה / רפי זברגרתמורה כט ע''א
הקדמהבמשנה הראשונה בפרק למדנו את ההלכה הבאה (ציטוט מהמאמר הקודם): ואיזהו אתנן? האומר לזונה הוליך טלה זה בשכרך אפי' הן מאה - כולן אסורין. המייחד טלה לשכר על ביאת זונה, זהו האתנן שאינו בטל במאה (אין בו סימן זיהוי ואינו ניכר בתערובת).
הנושאהגמרא מביאה ברייתא בדין אתנן: תנו רבנן: נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה - אתננה מותר. הגמרא שואלת על שני חלקי הברייתא: נתן לה ולא בא עליה, אתננה קרית ליה? ותו, בא עליה ולא נתן לה - מאי יהיב לה?
אלא הכי קתני נתן: לה ואחר כך בא עליה, בא עליה ואחר כך נתן לה - אתננה מותר. הגמרא מתקנת ומסבירה כי מדובר בפער זמנים בין הביאה לנתינה. ברישא – נתן לה ורק כעבור זמן בא עליה. וכן בסיפא: בא עליה, ורק כעבור זמן נתן לה. בשני המקרים פסקה הברייתא כי אין זה אתנן, ואין איסור להקריבה על המזבח. שואלת הגמרא על הדין ברישא: וליחול עליה אתנן למפרע? הרי ייחד את הטלה עבור אתנן, ובזמן הביאה הטלה עדיין קיים, אם כן מדוע לא חל על הטלה דין אתנן? אמר רבי אלעזר: שקדמה והקריבתו. רבי אלעזר מעמיד את הברייתא במקרה והטלה כבר הוקרב על המזבח לפני הביאה, ולכן אינו קיים בזמן הביאה. החידוש של הברייתא במקרה והיא הייתה מחויבת להביא קרבן, פוסקים כי יצאה ידי חובה בהקרבת בהמה זו, ולא אמרינן בדיעבד שזה פסול מהיותו אתנן. ועתה, מנסה הגמרא להבין את תירוצו של רבי אלעזר: היכי דמי? אי נימא דאקניה ניהליה לאלתר, פשיטא דמותר, דעד כאן לא בא עליה! אם הגבר היקנה לאשה את הבהמה מיד, למרות התנאי שהבהמה עבור ביאה עתידית, הרי אין היא מוגדרת כשכר, ולכן ברור שהבהמה מותרת להקרבה! ואלא דאמר לה: לא ניקני ליך עד שעת ביאה. מי מציא מקרבה ליה (ויקרא כ''ז, י''ד): וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַָה' וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם, אמר רחמנא - מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. מציעה הגמרא שהגבר אמר לה שלא תקנה את האתנן עד שעת הביאה. אבל גם אפשרות זו קשה, האם במצב כזה האשה יכולה להקדיש את הבהמה למקדש ולהקריבו? הרי הבהמה איננה שלה, והפסוק המצוטט מלמדנו, כי ניתן להקדיש רק מה שברשותו של אדם ושייך לו. לא צריכא, דאמר לה לא מקניה לך עד שעת ביאה, ואי מצטריך לך - ניקני לך מעכשיו.
מהו המסר?תשובת הגמרא מייצרת מצב מיוחד של ''בעלות מותנית''. הבעלות נקבעה לזמן הביאה, אך אם האשה תרצה (לאכול או להקריב) הבעלות תחול כבר מעתה. כלומר, ההלכה נפסקה לא רק לפי מה שקרה בפועל (הבהמה עברה לרשות האשה בהקנאה לזמן הביאה) אלא גם תלוי ברצונה של האשה. מצב זה יכול ללמד אותנו מספר מסרים מעניינים: 1. בעלות אמיתית נרכשת כשאדם מוכן לקחת אחריות, לא מספיקה העברת החפץ אליו.
2. רצון לביצוע עתידי, מהווה גם הגדרה של ההווה (רצון האשה לאכול/להקריב מקנה לה את הבהמה עכשיו)
3. האדם נתן לאשה מקום לביצוע שינוי (במקום שתקנה רק בזמן הביאה, היא "מחליטה", ולכן קונה כבר עכשיו).
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |