הבנת השורש  / רפי זברגר

תמורה כא ע''א 

הקדמה

המשנה המסיימת את הפרק השלישי דנה בתמורה של בכור ומעשר. לפני לימוד המשנה נקדים מספר הקדמות:

• בכור של בהמה טהורה מתקדש מבטן וחייבים לתיתו לכהן.
• אם אין בו מום, הכהן מקריבו על המזבח. לאחר זריקת הדם והקטרת האימורים, בשרו נאכל בירושלים לכהן ומשפחתו, במשך שני ימים ולילה ביניהם (כמו דין שלמים).
• גם בכור בעל מום חייבים לתת לכהן, והכהן ומשפחתו אוכלים את בשרו, אך אסור בגיזה ועבודה.
• בהמה העשירית היוצאת מן הדיר מתקדשת בקדושת מעשר בהמה - חייבים להקריבה על המזבח, ובשרה נאכל לבעלים.
• אם נפל בה מום אחרי שנתקדשה - מותרת באכילה לבעלים, ואסור למוכרה (אם נפל מום לפני שנתקדשה – אינה מתקדשת כלל).

הנושא

תמורת הבכור והמעשר – ולדן, ולד ולדן עד סוף העולם, הרי אלו כבכור וכמעשר, ויאכלו במומן לבעלים.
בהמת בכור או מעשר בהמה שעשו להם תמורה – דין בהמת התמורה, וכן צאצאיה, כדין הבכור והמעשר. אסור לפדותם או למוכרם, אלא יש לשים אותן בדיר עד שיפול בהם מום, ויאכלו לבעלים.
במעשר – הבעלים הוא בעל הבהמה, ובבכור – הבעלים הוא הכהן.

מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים?

מכאן עד סוף המשנה, משווים בין דין בכור ומעשר שנפלו בהם מום, לשאר הקודשים שנפלו בהם מום:

שכל הקדשים נמכרים באיטלז, ונשחטין באיטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר. ויש להן פדיון, ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור והמעשר.

1. בכור ומעשר שנפל בהם מום - אסור למכור ולשחוט אותם בשוק, וכן אסור לשקול אותם כנגד משקולת (אלא רק באומד – לאמוד כמה שווה ובמחיר זה למכור), מה שאין כן בשאר קודשים בעלי      מום, שמותר למוכרם בשוק ולשקול במשקולת, כדי להרוויח יותר להקדש (בכסף הפדיון קונים קרבן אחר).

2. בכור ומעשר שנפל בהן מום אין פודים אותם ואת התמורות שלהם (בעצם הם מותרים באכילה ל"בעלים", בכל אופן התורה גם אסרה לפדותם), מה שאין כן בשאר קודשים, שמותר לפדותם והם      יוצאים לחולין (מלבד האיסור של עבודה וגיזה). 

ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור והמעשר, שאם באו תמימים - יקרבו, ואם בעלי מומין - יאכלו במומן לבעלים.

3. בהמה שהוקדשה לקרבן בחוץ לארץ – חייבים להביאה לארץ ולהקריבו במקדש, מה שאין כן בבכור ומעשר (אין חייבים להעלותם לארץ, אלא יכולים להישאר בחוץ לארץ, ולאוכלם לאחר שיפלו        בהם מום, כפי שנלמד מיד).

אמר רבי שמעון: מה טעם? שהבכור והמעשר - יש להן פרנסה ממקומן, ושאר כל הקדשים, אף על פי שנולד בהם מום - הרי אלו בקדושתן.

רבי שמעון מסביר את ההבדל השלישי לעיל: בכור ומעשר לאחר שנפלו בהם מום מותרים ל''בעלים'' כדלעיל. ולכן ''יש להם פרנסה במקומן'' (מענה בחוץ לארץ). לעומת שאר קודשים, גם אם נפל בהם מום, הם עדיין בקדושתם, ולכן, אם הם בחוץ לארץ – חייבים להעלותם לארץ, ולמכור אותם, ובדמי הפדיון לקנות קרבן אחר. (ניתן גם לפדותם בחוץ לארץ, ולהעלות את דמי הפדיון לארץ).

מהו המסר?

ההשוואות שפורטו במשנה זו מגלים תופעה מרתקת. מצד אחד בכור ומעשר ''חמורים'' יותר, שכן אין למכור ולשחוט אותם בשוק ואין לשקול אותם, וכן אסרו לפדותם, הלכות שאינן נוהגות בשאר קודשים. לעומת זאת, יש ''קולא'' בבכור ומעשר, שאם הם בחוץ לארץ אין חובה להעלותם לארץ, מה שאין כן בשאר הקודשים.
במחשבה שנייה בעזרת הסברו של רבי שמעון אנו מבינים, שהחומרות של בכור ומעשר, בעצם ''מסבירות'' את הקולא. קדושת בכור ומעשר הנשארת בהם וכן המצווה על הבעלים לאוכלם, היא זו שמתירה להשאיר אותם בחו''ל (מה לי לאכול בחו''ל, מה לי לאכול בארץ).
לעומת זאת, ההיתר למכור שאר קודשים בשוק, וגם לשקול אותם, עקב העובדה שהקדושה עוברת למעות, שמהם קונים שוב קרבן, בעצם היא זאת שגורמת לחומרא המחייבת להביאם לארץ (או את דמיהם) כדי לחזור ולקנות בהמה אחרת ולהקריבה במקדש.

• המסר הנלמד מכך, שיש ''לפתוח את הראש'' ולהבין את שורשם של הדינים, ואז מרכיב שהיה חמור במקום אחד, יכול להיות קל במקום אחר, וכן להיפך.
  מאמרים נוספים בנושא ''לפתוח את הראש'' ובנושא ''הבנת השורש''

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]