סנפיר וקשקשת ופסוקי הבריאה / חולין דף סו

בראשית א אינו מקור מדרשי גלוי של הסוגיה, אלא תשתית מושגית אפשרית; בראשית ב אינו “ראיה מן השתיקה”, אלא העדר משמעותי שמחדד את מקומם החריג של הדגים בתורת בעלי החיים.

הסוגיה בחולין סו פועלת בפשטות מתוך פסוקי ויקרא ודברים: “במים, בימים ובנחלים”, “סנפיר וקשקשת”, “שרץ המים”. אין בה סימן שהיא מבקשת להחזיר את הדין לבריאת העולם. אבל דווקא הלשון הזו — מים, ימים, שריצה, נפש חיה — קרובה מאוד ללשון בראשית א: “ישרצו המים שרץ נפש חיה”, “את כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם”, “מלאו את המים בימים”. כלומר, התורה של המאכלות האסורות אינה מתחילה מן האדם האוכל, אלא מן האקולוגיה הבריאתית של המים: יש עולם חי שמוגדר קודם כול על ידי מרחבו — המים, הימים, הנחלים — ורק אחר כך על ידי צורת גופו. מתוך זה אפשר להבין את שלוש ההרחבות.

ההרחבה בזמן — דג שאין לו עכשיו ויהיה לו לאחר זמן — מתאימה מאוד ללשון “למיניהם” של בראשית א. ההיתר אינו תלוי בתצלום רגעי של הגוף, אלא בשייכות ליצור-מין בתוך מחזור חיים. הדג אינו נבחן כמו חפץ שיש עליו עכשיו סימן, אלא כנפש חיה מימית שיש לה התפתחות, גדילה, עונתיות וצורה עתידית. לכן הסימן אינו רק “מה רואים כרגע”, אלא מה מגלה המהלך הביולוגי של המין. במובן הזה בראשית א עומד ברקע: הבריאה אינה מייצרת פרטים סטטיים אלא מינים חיים, מתרבים ומשתנים בתוך המים.

ההרחבה בצורה — שקשקשת מכריעה אף שסנפיר נכתב — מקבלת עומק אם רואים את עולם המים בבראשית א כעולם של “שריצה”: ריבוי, תנועה, רמישה, חיים גולמיים מאוד. מול השריצה הזאת, סנפיר וקשקשת אינם רק שני איברים טכניים. הם מייצרים דמות של “דג” כיצור בעל צורה מובחנת בתוך היסוד הנוזלי: הסנפיר הוא יכולת תנועה מכוונת במים; הקשקשת היא גבול גוף, מעטפת, הפרדה בין החיה לבין המדיום שבתוכו היא חיה. לכן אין צורך לומר שדג כשר הוא בהכרח “לא טורף”; זה אינו עומד ביולוגית באופן פשוט, וגם לא נראה כמרכז הסוגיה. המוקד עמוק יותר: הכשרות מסמנת יצור שאינו נבלע בתוך השריצה חסרת-הצורה של המים, אלא מופיע כגוף מובחן, יציב, בעל מעטפת. לכן הקשקשת נעשית הסימן הקובע: היא אינה רק הגנה, אלא עדות לכך שיש כאן גוף מובחן בתוך עולם נוזלי.

ההרחבה במקום — כלים, בורות וכדומה — היא אולי המקום שבו בראשית א הכי מאיר את הסוגיה. בבראשית המים נקווים ונקראים “ימים”; עולם הדגים הוא עולם טבעי עצמאי, לא מים מזדמנים שנכלאו בתוך תחום האדם. גם בויקרא ודברים האיסור מנוסח ביחס ל”ימים ונחלים”. לכן כשהסוגיה מתירה יצורים שבכלים או בבורות, היא אינה רק מחפשת פרצה לשונית. היא מבחינה בין שני סוגי מים: מים שהם עולם — ים, נחל, מרחב בריאתי עצמאי — לעומת מים שהם חלק מן התחום האנושי, כלי או מאגר. יצור שחי בים או בנחל שייך לקטגוריית “שרץ המים” הבריאתית; יצור שנוצר או נמצא במים שבכלי אינו בהכרח חבר באותו עולם. לכן המקום אינו פרט חיצוני, אלא חלק מהגדרת החיה.

כאן נכנס גם היעדר הדגים מבראשית ב. בפרק ב האדם פוגש את בעלי החיים דרך קריאה בשם: בהמה, חיה ועוף מובאים אל האדם, והאדם ממיין אותם בלשונו. דגים אינם מובאים אליו ואינם נקראים בשמות. הם אינם חלק מאותה סצנה של יחס אנושי, קרבה, שליטה, זוגיות, ביתיות או עבודה. הדבר מתאים מאוד להלכה: דגים אינם צריכים שחיטה, אינם נכנסים באותה מערכת של בהמה וחיה, ואינם נידונים דרך יחסי אדם־בעל חיים רגילים. הם נשארים יצורי מרחב — יצורי מים. משום כך סימני הכשרות שלהם אינם נובעים ממערכת יחסים עם האדם, אלא מן השאלה לאיזה עולם הם שייכים ואיזו צורה הם מקבלים בתוך אותו עולם.

לכן המסקנה החדה היא זו:

בראשית א יכול לעמוד ברקע של הסוגיה כמפת יסוד של עולם המים; בראשית ב עומד ברקע דווקא דרך ההיעדר — הדגים אינם בעלי החיים של גן עדן, של קריאת השם, של הבית והעבודה, אלא בעלי החיים של המרחב הקודם, הזר, השורץ. לפי זה שלוש ההרחבות אינן סותרות את סנפיר וקשקשת אלא מפרשות אותם מחדש:
הזמן מלמד שהסימן שייך למין חי ולא לרגע;
הצורה מלמדת שהקשקשת מספיקה כי היא מגלה גוף מובחן בתוך השריצה;
המקום מלמד שהאיסור חל בעיקר על יצורי עולם-המים הטבעי, לא על כל חיים זעירים שנמצאים במים שבתחום האדם.

ממילא, הסוגיה אינה אומרת במפורש “נחזור לבריאת הדגים”, אבל היא מתנהגת כאילו פסוקי המאכלות האסורות ממשיכים את תמונת בראשית א: המים הם מרחב בריאתי עצמאי, מלא חיים שורצים; הכשרות אינה רק רשימת סימנים, אלא בירור איזה יצור מתוך אותה שריצה מקבל צורה של דג מובחן הראוי לאכילה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן