גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקכ"ה מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף נט ע"א

סימני טהרה בבעלי חיים - סיבה או סימן לטהרתם

במשנה (נט.): "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא, כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. רבי אלעזר בר' צדוק אומר, כל עוף החולק את רגליו טמא וכו', ובחגבים וכו' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת" וכו'.

ישנה חקירה קדומה אודות סימני טהרה הללו, האם הם בגדר סימן וראיה שבעל חי זה טהור לאכילה, או שסימנים הללו הם הסיבה לטהרתם, והם הן הגורמים את ההיתר לאכילה. דהנה הרמב"ן כתב (ויקרא יא, ט) לגבי סנפיר וקשקשת בדגים: "וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות, כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים". משמע שסימן סנפיר וקשקשת הוא סיבת כשרותם, וכפי שכתב ה'חתם סופר' בחידושיו על מכילתין (סו: ד"ה יגדיל): "מה שכתב רמב"ן פ' שמיני דטעם תליית היתר דגים בקשקשים, שהם דחיות המותרות והפסולת מהגוף ונשאר הגוף נקי, משא"כ אותן שאין להם קשקשת נשארה זוהמתם וחלאתם בתוכם, והן אותן שאין להם סנפיר לשוט על פני המים, מכל מקום אם אין כח באויר להוציא מהם קשקשיהם נשאר חלאתם בתוכם ומשום הכי נאסרו".

מאידך, כתב הרמב"ם (במורה נבוכים ח"ג פמ"ח): "ודע שאלו הסימנים, רצ"ל, העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר, ולא העדרם סיבת האיסור, ואמנם הם סימן, יִוָדַע בו המין המשובח מן המין המגונה". וכן כתב האברבנאל (ויקרא יא, א): "ואין הכוונה באלה התנאים, שבעבורם תהיה הבהמה טמאה, כי הם אינם עושים טהרה בעצמם, אבל הכוונה בזה היא, שהם סימנים מורים על היות הבהמה ההיא טהורה, והעדרם מורה היותה טמאה", וכעין זה כתב הריקאנטי בפרשת שמיני (שם יא, ב).

בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' נא) הוכיח בפשטות שסימני טהרה אינם אלא בגדר סימן, ממה ששנינו במס' בכורות (ה:): "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור", ואם הסימנים הם סיבת הטהרה, היה ראוי להיות הדין שבהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה תהיה אסור באכילה, כי אין כאן גורמי טהרה, וכמו כן להיפך בטמאה שילדה כמין בהמה טהורה שתהיה מותר באכילה, שהרי בהמה זו יש לה הסימנים הגורמים את הטהרה, ועל כרחך שאינם אלא סימני טהרה, ולכן בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, כי בהמה זו יש לה גורמי הטהרה מחמת היותה נולדה מן הטהורה, ואף שאין לה הסימן מותרת באכילה, כי לא הסימן גורם הטהרה, וכמו כן היוצא מן הטמא טמא, והגם שיש לה סימני טהרה, כי סוף סוף הסימנים אינם גורמים טהרה, ואחרי שנולדה מן הטמאה טמא (עי' שו"ת 'זרע אברהם' סי' יג אות א; 'קובץ שיעורים' קובץ שמועות חולין אות כז; שו"ת 'דובר מישרים' ח"א סי' פט).

והנה מצינו במכילתין (סב:) וכן בנדה (נ:), שישנו עוף אחד שמין הנקיבה שלו מותר באכילה ומין הזכר אסור, וכדאיתא בגמרא: "אמר רב פפא תרנגולא דאגמא אסירא תרנגולתא דאגמא שריא, וסימניך עמוני ולא עמונית", וברש"י: "עמוני ולא עמונית - הלכה רווחת בישראל דכתיב (דברים כג) 'על דבר אשר לא קדמו אתכם' ואין דרכה של אשה לקדם", וכתבו התוס' כאן (ד"ה תרנגולתא): "אין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור, דכל היוצא מן הטהור טהור [והיינו, שלא יתכן שהזכר אסור, שהרי היוצא מן הנקבה שהיא טהורה טהור, ומדוע יאסר], אלא שני מינים הם הקרואים כך, ובין בזה ובין בזה הזכר והנקבה שוין", והיינו, שלפי דבריהם תרנגולא דאגמא ותרנגולתא דאגמא שני מינים הן, אלא שנשתנו השמות מזכר לנקיבה, ובכל אחד מהן דין הזכר והנקיבה שוים.

מאידך, במס' נדה הביאו התוס' (ד"ה תרנגולא) שתי שיטות בזה, בזה"ל: "תרנגולתא דאגמא. הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה, ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור, שהרי האם לא ילדה האפרוח, אלא ביצים הטילה, והאפרוח מעפרא קא גדיל, ונאסר ממילא על ידי סימני טומאה, ונקבה נמי אין לאוסרה, למאן דאסר זה וזה גורם, דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה, ומעפרא קגדיל כדפרישית. ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן, והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה, דיש להן סימני טהרה, והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה, דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה...".

ומבואר באחרונים (שו"ת 'צפנת פענח' סי' טו; שם מהדו"ת עמ' 28; 'קובץ שיעורים' שם), שפלוגתתם תלויה בהאמור, דהנה בשיטה הראשונה בתוס' במס' נדה מבואר, שלא שייך כאן דין יוצא מן הטהור טהור, משום שהאם לא ילדה את האפרוח, כי מעפרא גדיל, ונמצא שיש כאן כמין בריה חדשה, ובכן הדבר תלוי אם יש בו סימן טהרה או לא, ולכן יש לחלק בין זכר לנקבה, כי זכר אין לו סימני טהרה ונקבה יש לה סימני טהרה, ועל כרחך ס"ל שסימנים הללו הם סיבת הדבר, שהרי לא יתכן לומר שהן סימן, כי סוף סוף בריה זו נוצרה ממין טהור, ואיך יש כאן סימן שהוא מין טמא, ועל כרחך שהסימנים הם סיבת הטהרה והטומאה, ובכן עתה שבמין חדש זה שנוצר, הדבר תלוי אם יש בו סימן טהרה או לא, אחרי שהסימן הוא גורם הדבר, ובכך מובנת שיטתם שהזכר טמא והנקבה טהורה. ואילו התוס' במכילתין ס"ל, שסימני טהרה הם בגדר סימן בלבד, ובכי האי גוונא לא יתכן לומר שהם סימן שהוא מין טמא, כי סוף סוף נוצר האפרוח ממין טהור, ובכן שפיר מובנת שיטתם שבין הזכר ובין הנקבה טהורים ומותרים לאכילה.

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקכ"ה מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף נט ע"א

סימני טהרה בבעלי חיים - סיבה או סימן לטהרתם (ב)

אנו ממשיכים לדון בחקירה הידועה אודות סימני טהרה שנאמרו בתורה בבעלי חיים, האם הם בגדר סימן וראיה, שבעל חי זה טהור לאכילה או שסימנים אלו הם הסיבה לטהרתם והגורם להיתר אכילתם והנפק"מ בזה.

איתא במכילתין (סו: וכ"ה בנדה נא:): "תנן התם, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, יש לו קשקשת ויש לו סנפיר - דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת - דג טמא. מכדי אקשקשת קא סמכינן, ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר... אמר רבי אבהו, וכן תנא דבי ר' ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר". ותמהו המפרשים אודות תירוץ זה, שלא מצינו דוגמתו בש"ס, שיישבו רז"ל איזה יתור בפסוק שהוא מפאת "יגדיל תורה ויאדיר", וז"ל ה'חתם סופר' בחידושיו: "יגדיל תורה ויאדיר, כוונת תירוץ הש"ס, מילתא דאתיא בקבלה ובלשון בני אדם טרח וכתב ליה קרא, אבל לשון זה 'יגדיל תורה ויאדיר' לא מצינו בשום מקום (עי' 'זית רענן' לבעל המג"א על ילק"ש פר' שמיני רמז תקלז).

ביסוד הדבר שסימני הטהרה הן גורמי הטהרה, ואילו סימני טומאה הן גורמי הטומאה, יתבאר תירוץ הגמרא לנכון, וכפי שכתב הריטב"א (נדה שם): "יגדיל תורה ויאדיר, פירוש, דלסמוך ודאי בקשקשת סגי לן, ומיהו כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם, כיון שיש שם קשקשת, ואולי הוא גם כן גורם טהרתו, ואע"פ שהוא לבדו אינו גורם טהרה", והיינו, כי אכן ישנה איזו מטרה בפירוט המושג של סנפיר, כי הסנפיר הוא חלק מגורמי הטהרה, ואף אם אמנם כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ראתה התורה צורך לכתוב גם הסנפיר, להודיענו שהוא חלק מגורמי הטהרה.

וביתר אריכות מבואר בספר 'לב אריה' על מכילתין, וז"ל: "ואולם אשר אנכי אחזה דברי הגמרא הנ"ל בלאו הכי הוא נכון ופשוט לפענ"ד, דהנה הא דהתירה התורה דגים על ידי סנפיר וקשקשת, לא ימלט באחד משני פנים, או דסימנים הם שמסרה לנו התורה דכל שיש לו הסימנים בידוע שהוא דג טהור, ועיין בתשו' מהרי"ט בח"א סי' נ"א (-הובא במאמר הקודם), וע"י סימנים אלו נדע איזה דג התירה התורה, או שהסימנים ההם הם עצם הטהרה, שההיתר תלוי בהם, שכך הוא גזירת התורה שכל דג שיש לו שני דברים אלו סנפיר וקשקשת טהור" (ועעו"ש שמוכיח ש"סנפיר וקשקשת הם עצם הטהרה והם הם המביאים את ההיתר" וכו').

ומעתה כותב ה'לב אריה' וממשיך: "ולפי זה משני הגמרא כאן שפיר 'יגדיל תורה ויאדיר', דבשלמא אי הוי אמרינן דהם רק סימנים, שפיר הוי קשה, דכיון דכלל גדול בידינו הלכה למשה מסיני דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, אם כן הוי סגי בקשקשת לחוד, ואין לומר דהתורה לא רצתה לסמוך על הלכה למשה מסיני, כדאיתא בעלמא 'מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב ליה קרא', אף דכל י"ג מדות הוי הלכה למשה מסיני, מ"מ הכא דלא כתבה התורה רק לסימן לידע איזהו דג טהור, וכיון דבאמת סנפיר לחוד לא הוי סימן רק קשקשת לחוד, לא הוי ליה למיכתב רק סימן זה לחוד, אבל כיון דבאמת סנפיר וקשקשת לא באו לסימן לבד, רק שהם עצם הטהרה, והן הם המביאים את ההיתר כמ"ש, אם כן שפיר כתבה התורה שניהם, דאף דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, מ"מ טעם הטהרה הוא בשביל שיש לו סנפיר וקשקשת, וטובת ה' גם שניהם להביא את ההיתר, שפיר איכפלה התורה לאשמעינן, דשניהם הם טעם ההיתר, ובודאי עדיף זה ממילתא דאתי בק"ו דטרח וכתב ליה קרא, מכל שכן הכא דשניהם הם המביאים את ההיתר, ולהכי אדפריך 'ולכתוב קשקשת ולא בעי סנפיר' שפיר משני 'יגדיל תורה ויאדיר', שהוא ית' בעצמו האדיר את התורה והגדילה לפרש דבריה, דהאיך יכתוב קשקשת לחוד, כיון דבאמת טעם עצם ההיתר תלוי גם בסנפיר, כנלע"ד נכון בס"ד".

ממש כיו"ב כתב גם ה'חתם סופר' בחידושיו (כאן), ויסד את דבריו על דברי הרמב"ן בפר' שמיני (ויקרא יא, ט הובא במאמרנו הקודם): "וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים". אכן החת"ס בדרשות (דרוש לחינוך ס"ת דרוש ב) גם יישב כן אך שם הוסיף על דבריו וחידש בדברי הרמב"ן שסנפיר וקשקשת הם שתי סיבות נפרדות, וז"לו: "עפמ"ש רמב"ן דקשקשת שבדג היא במקום שערות בבמה מדחיית מותרות הזוהמא, ולכן אין לאכול דג שאין בו קשקשת, שלא נדחו המותרות ממנו ונשארו בו... והנה עוד כתב רמב"ן טעם, משום דג שאין לו סנפיר אינו שט למעלה ושוכן בתחתיות המים, והא נתגדל מהרקק שם וקשה להגוף ע"ש, נמצא יש לזה ב' טעמים, א' הואיל ויש לזה סנפיר ושט למעלה הוא יפה לגוף, והוא על פי נגלה, ועוד על פי נסתר, הואיל ויש לו קשקשת נדחו ממנו מותרי הזוהמא מזוהמת נחש, ונטהר מכל טומאה, והשתא אתי שפיר, נהי דאי הוה כתיב רק קשקשת, מ"מ לא היה מכשול, שהרי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, מ"מ הוה אמינא עיקר הטעם הוא רק משום סוד ה', שלא נטמא עצמינו בזוהמת נחש, אבל לא היה נגלה לנו טעם הנגלה, שהוא מחסדי ה' עלינו שנהיה בריאים לעבודתו ויראתו, לכן הודיע לנו עוד טעם אחר במה שכתב גם כן סימן 'סנפיר', שמזה נדע טעם השני הנ"ל, שהוא עפ"י נגלה לנו ולבנינו לטוב בחיי העולם הזה גם כן. והנה תואר 'אדיר' יאמר על סודות התורה, 'אדיר במרום ה'' (תהלים צג, ד), ותואר 'גדול' יאמר על מדת החסד שמתחסד על בריותיו בתורת חסד, וזהו שאמר הש"ס, דמשום הכי אמר 'סנפיר' וגם 'קשקשת' משום 'יגדיל תורה ויאדיר' דווקא, לגלות לנו טעם גדול וטעם אדיר... ה' יזכנו להגדיל תורה ולהאדירה אמן".