אצל מי אין סתם דיבורים?

הרב דב קדרון

חולין סג ע"ב

בגמרא נזכר הכלל: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". עניין זה שנינו גם בתחילת מסכת פסחים, ובנוסף לזה נאמר שם שיש להשתמש בלשון נקיה. כאשר יש ניגוד בין הצורך להשתמש בלשון נקיה לבין הצורך להשתמש בלשון קצרה - מסקנת הגמרא שם היא שיש להעדיף לשון קצרה. ב"בירור הלכה" שם מובא בשם מרן הרב קוק זצ"ל שייתכן שכך היא גם כוונת הרמב"ם.

בלשון חז"ל ישנה הבחנה בין "דיבור" לבין "שיחה". כשם שלעץ יש כמה חלקים ולכל חלק יש חשיבות שונה - כך ישנם כמה סוגים של דיבור וביניהם יש דיבורים חשובים יותר וחשובים פחות. הדיבור הקליל שעוסק בנושאים שאינם חשובים נקרא "שיחה", וזוהי שיחת רוב האנשים כפי שכותב הרמב"ם. על סוג הדיבור הזה נאמר (אבות א,ה): "אל תרבה שיחה עם האשה", וכן (עבודה זרה יט,ב): "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, שנאמר ועלהו לא יבול", כלומר אפילו ה"שיחה" שאינה כל כך חשובה, כמו שהעלה אינו כל כך חשוב מבין חלקי העץ, צריכה תלמוד אצל תלמידי חכמים.

בפסוק בתהלים (א,ג) נאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים... ועלהו לא יבול", וכידוע אין מים אלא תורה (בבא קמא יז,א). כלומר: אצל סתם אדם שיחת חולין היא כמו עלה נובל, שהרי הדברים שהוא שח אינם בעלי חשיבות והם נשכחים במוקדם או במאוחר, אבל ככל שאדם מחובר יותר לתורה ודבק בה, כך אפילו שיחת החולין שלו נעשית בעלת חשיבות לא רק לזמנה אלא אף לדורות, ואינה נובלת. ואכן, האנשים המקורבים לגדולי ישראל, לאורך כל הדורות, תיעדו את שיחות החולין שלהם, כי ככל שאדם גדול יותר כך שיחת החולין שלו עמוקה יותר.