תגובת למעשים הנובעים מתוך לחץ  / רפי זברגר

כריתות כג ע''ב - כד ע''א

 

הקדמה

נלמד את החלק הראשון של המשנה הראשונה, בפרק השישי והאחרון:

המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט:

אדם המסופק אם חטא בחטא שחייבים עליו חטאת בשוגג, ולכן הוא הביא קרבן אשם תלוי לבית המקדש. אם לאחר מכן נודע לו שלא חטא, מחלקת המשנה בין אם נודע לפני השחיטה או לאחר שהקרבן כבר נשחט.
נלמד את מחלוקת התנאים במקרה הראשון, כשנודע לו שחטא לפני השחיטה:

יצא וירעה בעדר, דברי רבי מאיר.
רבי מאיר פסק שהבהמה יוצאת לחופשי לגמרי, וניתן לעשות בה כל דבר.

וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

חכמים חולקים וסוברים, שגם אם לא נשחטה הבהמה, עדיין היא נשארת בקדושתה, ולכן יש לרעות אותה עד שיפול בה מום (יסתאב, בלשון חז''ל), ואז יהיה מותר למכור אותה. את הכסף שיינתן עבורה יש לנדב למקדש עבור קרבנות הנקראות ''קיץ הממזבח'' – קרבנות המוקרבים כשאין קרבנות אחרים.

רבי אליעזר אומר: יקרב, שאם אינו בא על חטא זה - הרי הוא בא על חטא אחר.
רבי אליעזר חולק על רבי מאיר וגם על חכמים, וסובר כי למרות שנודע לו כי במקרה זה הוא לא חטא, ובעצם לא היה מחויב להביא קרבן אשם תלוי, אך לדעתו (של רבי אליעזר) מותר להביא בכל זמן נתון קרבן אשם תלוי, שיהיה על חטא אחר שבוודאי חטא.
רבי אליעזר סובר כי ניתן להקריב אשם תלוי, גם על חטאים שאינם מחייבים קרבן חטאת בשוגג. ומכיוון ש''אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'' (קהלת ז', כ'), הוא בוודאי חטא, ולכן יכול להביא בגין כל חטא, קרבן אשם תלוי.

 

הנושא

הגמרא מנסה להסביר את שורש מחלוקת רבי מאיר וחכמים:

רבי מאיר סבר כיון דלא צריך ליה - לא מקדיש ליה, ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש.
רבי מאיר סובר, כיוון שלבסוף נתגלה לו שהוא לא חטא, אין הוא צריך עוד את קרבן אשם תלוי, ולכן נתגלה למפרע שהוא בעצם לא הקדישו, ומותר להחזירו לדיר כשאר הבהמות.
חכמים סוברים, שכיוון שהוא ''טרוד'' (ליבו נוקפו) על הסיכוי שמא חטא, הוא בכל מקרה מקדיש את הבהמה, ואפילו אם נודע לו שלא חטא – הבהמה כבר מקודשת, וכך יש להתנהג בה (ירעה עד שיסתאב, ימכור ויתן דמיו לנדבה).

הגמרא מצטטת ברייתא, המגדירה את מחלקות רבי מאיר וחכמים ושורשה, בייתר פירוט:

תנא: בין שנודע לו שחטא, ובין נודע לו שלא חטא - פליגי רבי מאיר ורבנן,
מחלוקת רבי מאיר וחכמים קיימת גם אם נודע לו שחטא, וגם כשלא נודע לו שחטא, והברייתא מסבירה את החידושים בכל מקרה ומקרה:

בנודע לו שחטא - להודיעך כחו דרבי מאיר, דאף על גב דידע דחטא, כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע - תצא ותרעה בעדר,

אם נודע לו שחטא (ואז אין צורך בהקרבתה), החידוש הוא לדעת רבי מאיר, שסובר קטגורית שאין קדושה בבהמה. ומכיוון שבזמן הפרשת הבהמה בוודאי לא ידע אם חטא (אחרת לא היה מפריש אשם תלוי), הרי גם לאחר שנודע שחטא, הבהמה אינה קדושה, וניתן להחזירה לעדר.

ובנודע לו שלא חטא - להודיעך כחן דרבנן, דאף על גב דלא חטא, כיון דבעידנא - לבו נוקפו הוה, הלכך גמר ומקדיש.

ובמקרה שלא נודע לו שחטא, החידוש הוא לדעת חכמים, הסוברים שהבהמה קדושה, כיוון שבעת ההקרבה הוא היה ''לחוץ'' כאמור לעיל, ולכן הקדישה בכל מקרה.

אמר רב ששת: מודה רבי מאיר לחכמים, במפריש שני אשמות לאחריות, ונתכפר באחת מהן, דשני ירעה עד שיסתאב וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.

רב ששת מסייג את מחלוקת רבי מאיר וחכמים, למקרה של הפרשת שתי בהמות לקרבן אשם תלוי ''לאחריות'', כך שאם יקרה משהו לבהמה אחת, יקריב את השנייה. במקרה זה קובע רב ששת, כי רבי מאיר יסכים לדעת חכמים, שאפילו אם נתכפר בבהמה אחת, הרי הבהמה השנייה צריכה לרעות עד שתסתאב, ולא יכולה לחזור לדיר. ומיד מסביר את הטעם:

מאי טעמא? עד כאן לא פליגי רבי מאיר עליהון דרבנן, אלא משום דלא גלי דעתיה דלבו נוקפו, אבל הכא, מכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי, מאי טעמא אפריש תרי? דסבר, אי מירכס חדא - מיכפרנא באידך חבריה, וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה, הואיל וכך היה - גמר והקדישו.

רבי מאיר סובר כי ''בסתמא'', כשאדם מפריש בהמה לקרבן אשם תלוי, הרי ''לא גילה דעתו שליבו נוקפו (שהוא "לחוץ")" ולכן סובר שניתן להחזיר את הבהמה לדיר.
אך כאשר אדם מפריש שתי בהמות הוא מוכיח בזאת, שהוא ''לחוץ'' (אחרת לא היה דואג להפריש שתי בהמות), ומכיוון שכך, הרי גם לדעת רבי מאיר הוא הקדיש את שתי הבהמות, והבהמה השנייה (לאחר שכיפר בבהמה הראשונה) חייבת לרעות עד שתסתאב.

 

מהו המסר?

למדנו היום כי ''דאגה'' בשעת מעשה, הגורמת לאדם לייחד שתי בהמות להקרבת קרבן אשם תלוי, מעידה על ''לחץ'', ומכיוון שכך, גם רבי מאיר מודה שהבהמה השנייה קדושה, ולכן תרעה עד שתסתאב.
נלמד מספר מסרים מדעתו של רב ששת, על היחס למעשים הנובעים מתוך לחץ:

•  לחץ אינו חולשה אלא סימן – אדם המבצע פעולות בעקבות לחץ, מסמן ומאותת לסביבה ''אני לחוץ''.
•  אדם לחוץ מחפש ביטחון ופחות פתרונות טכניים – כשאדם מפריש שתי בהמות, הוא מחפש ''ביטחון'' שיהיה לו קרבן להקרבה. לכן, הסביבה (הורים מחנכים או אף חברים), יחפשו דרכים ''להרגיע'' את האדם הלחוץ.
•  לפעמים ''פעולות עודפות'' הנובעות מלחץ הן טבעיות ואולי אף נחוצות. לכל אירוע כדאי להכין ''תוכנית שניה'', שאם במקרה תהיה תקלה בתוכנית הראשית, יש כבר תוכנית חליפית מוכנה (כך גם בהפרשת שתי בהמות לקרבן).
• טיפול הסביבה במצבי לחץ של אנשים – רב ששת בהסברו על דעת התנאים, ''אינו נופל מהכסא'' בעקבות מעשה שנובע מלחץ, אלא מתמודד וקובע מה לעשות ואיך לנהוג (לרעות עד שיסתאב).

    כך הסביבה אמורה להגיב למעשים הנובעים מלחץ: לא לכעוס, לא להקניט, אלא להרגיע ולחפש תגובה מתאימה.

• לחץ הנובע מידיעה חלקית – אדם שהפריש שתי בהמות, אולי לא היה מודע להלכה, מה הדין אם הבהמה שהפריש הפכה להיות לא זמינה. לכן, כדאי להורה או מחנך (או כל אדם אחר) להסביר ולפשט את הנושא, כדי שיהיה מובן לשומע, ולא תהיינה ספקות מה המשמעות ומהי הכוונה.

רב ששת מלמד אותנו לראות את האדם מאחורי המעשה. הלחץ אינו תקלה – הוא קריאה לעזרה.
התגובה הנכונה היא לא ביקורת, האשמה או דרישה, אלא רגישות, הבנה תוך כדי ליווי ותמיכה. 

 

 

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)