טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן – צבע אדום
"אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה כשר. למה לי למימר: חיצון אדום ופנימי לבן? דאי חליף טרפה. אבעיא להו: ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה, מהו? אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: בוושט כשר, בקורקבן פסול" (חולין, מג ע"א).
פירוש: כן אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון שצבעו אדום, ופנימי לבן, אם ניקב זה בלא זה כשר. ושואלים: למה לי לפרש ולמימר [לומר] שהחיצון אדום ופנימי לבן? הרי רואים אנו שכך הוא! ומשיבים: לומר דאי חליף [שאם נתחלף], ונעשה החיצון ומשיבים: לומר דאי חליף [שאם נתחלף], ונעשה החיצון לבן והפנימי אדום הרי הוא טרפה. אבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקבו שניהם, החיצון והפנימי, אבל הנקבים היו זה שלא כנגד זה, מהו הדין? אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: אם היה זה בוושט כשר, בקורקבן פסול (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם נרדף במקורות: סומקא
הנושא המרכזי: מהו הצבע האדום במקרא וספרות חז"ל?
בשורות הבאות אתייחס לשאלה האם ה"אדום" במקרא וספרות חז"ל הוא אכן אותו אדום (Red) שאנו מזהים בעינינו כיום? השאלה נובעת מכך ששמות צבעים משתנים ונודדים בין תרבויות ותקופות (למשל, ה"ירוק" במקורות מסוימים הוא צהוב של ימינו. ראו במאמר "אסתר ירקרוקת היתה" (מגילה, יג ע"א)). כיצד אנו יודעים שהאדום נשאר אדום? על מנת לענות על השאלה נסקור מקורות שקושרים את המילה "אדום" לחומרים מהטבע שאת צבעם אנו רואים גם היום. חומרים אלו יכולים לשמש כעוגנים משום שניתן להניח שצבעם לא השתנה במהלך הדורות.
עוגן מרכזי הוא הדם. נאמר בספר מלכים ב' (ג כ"ב): "וישכימו בבקר והשמש זרחה על המים ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם". כבר הבבלי (שבת, קח ע"א) השתמש בפסוק זה כראיה לכך שהדם אדום: "מנין לדם שהוא אדום? שנאמר ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם". המשנה (נדה, פ"ב מ"ו) מונה את אחד מדמי הנדה כאדום: "חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכו'". רש"י (שבת, קח ע"א) פירש: "מנין לדם שהוא אדום - דגבי נדה דם כתיב, ותנן (נדה יט, א): חמשה דמים טמאים באשה, וכולן משום דמראיתן אדומה, אף על גב דשחור תנא בהו, אמרינן: שחור אדום הוא, אלא שלקה". מקור הצבע האדום הוא ההמוגלובין בדם האדם והיונקים וניתן להניח שהוא לא שינה את הרכבו הכימי, ואורכי הגל של החזר האור ממנו (בין 620 ל-740 ננומטר) הם הגדרה המדעית של הצבע האדום כיום. אזכורים רבים של הצבע האדום כצבעו של הדם מופיעים בגמרא בהקשרים נוספים.
במסכת נדה (יט ע"ב) אנו מוצאים: "איזהו אדום כדם המכה. מאי כדם המכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כדם שור שחוט. ולימא כדם שחיטה! אי אמר כדם שחיטה הוה אמינא ככולה שחיטה, קמ"ל כדם המכה כתחילת הכאה של סכין. עולא אמר: כדם צפור חיה. איבעיא להו: חיה לאפוקי שחוט, או דלמא לאפוקי כחוש? תיקו. זעירי אמר רבי חנינא: כדם מאכולת של ראש". דם שוורים שימש להגדרת הצבע האדום של זהב המחתה שאיתה נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים: "רב אשי אמר: חמשה הן, וכל חד וחד אית ביה זהב וזהב טוב. תניא נמי הכי: בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום, והיינו זהב פרוים שדומה לדם הפרים" (יומא, מה ע"א). במסכת שבת (קלד ע"א) מסופר: "אמר רבי נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה: המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי".
עוגן נוסף לזיהוי הצבע האדום הוא יין שאותו קשרו חז"ל לדם. בספר משלי (כג ל"א) נאמר: "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוֹס עינוֹ יתהלך במישרים". צבעו של הדם דומה לצבע היין ומכאן עולה השאלה שבה עוסקת המשנה (זבחים, פ"ח מ"ו): "דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר, נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים וכו'". מפרש רע"ב: "נתערב ביין - שהוא אדום. רואין אותו כאילו הוא מים - ואם היה דם זה ניכר באותן המים, כשר". המשנה (נדה, פ"ט מי"א) השתמשה ביין כסמל לדם הנדה: "נשים בבתוליהם כגפנים יש גפן שיינה אדום ויש גפן שיינה שחור ויש גפן שיינה מרובה וכו'". פירש רע"ב: "יש גפן שיינה אדום ויש גפן שיינה שחור - כך יש אשה שדם שלה אדום, ויש שדם שלה שחור" (ראו במאמר "יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה שחור" (נדה, סד ע"ב)). מסיבה זו אין בודקים את המיטה בעדים בגוונים אלו: "והא תנא דבי מנשה: אין בודקין את המטה לא בעד אדום, ולא בעד שחור, ולא בפשתן, אלא בפקולין או בצמר נקי ורך! לא קשיא, הא בכיתנא, הא במאני דכיתנא וכו'" (נדה, יז ע"א). צבעו האדום של היין מוזכר בתיאור הברכה שהובטחה ליהודה (כתובות, קיא ע"ב): "... כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב: אוסרי לגפן עירה? אין לך כל גפן וגפן שבא"י שאין צריך עיר אחת לבצור, ולשורקה בני אתונו אין לך כל אילן סרק שבא"י שאינו מוציא משוי שתי אתונות; ושמא תאמר, אין בו יין? ת"ל: כבס ביין לבושו; ושמא תאמר, אינו אדום? ת"ל: ודם ענב תשתה חמר וכו'".
צבעם של פירות אדומים עשוי לשמש גם הוא כעוגן. במשנה (מעשרות, פ"א מ"ב) נאמר: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו, הענבים והאבשים משהבאישו, האוג והתותים משיאדימו וכל האדומים משיאדימו וכו'" (תמונה 1). לגבי התות אין ספק שצבעו אדום או שחור שהרי ה"תות הלבן" הגיע לארץ ישראל רק בתקופה מאוחרת למשנה. לגבי ענבי ההדס הפוסלים אותו למצוות ארבעת המינים נאמר (סוכה, לג ע"ב): "... אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו: לא שנו אלא ענביו שחורות אבל ענביו ירוקות מיני דהדס הוא, וכשר. אמר רב פפא: אדומות כשחורות דמיין. דאמר רבי חנינא: האי דם שחור אדום הוא, אלא שלקה" (תמונה 2). אולי הדוגמה המפורסמת ביותר למאכל אדום היא צבעם של העדשים (תמונה 3). התורה (בראשית, כה ל', ל"ד) מספרת "ויאמר עשו אל יעקֹב הלעיטני נא מן האדֹם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום ... ויעקֹב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים וכו'"(1).
עוגנים נוספים בולטים פחות אך גם הם עשויים להוכיח את גוון הצבע האדום. הגמרא במסכת חולין (מג ע"א) מציינת את צבעו של הושט: "אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה כשר". בתיאור הערבה בתוספתא (סוכה, ליברמן, פ"ב הל'ז): "... אי זהו צפצף העשוי כמין מסר אי זהו ערבה כשירה קנה שלה אדום ועלה ארוך אי זהו ערבה פסולה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול" (תמונה 4).
 |
|
 |
| תמונה 3. עדשים |
|
תמונה 4. ערבה מחודדת צילם: Ariesaada |
ההבדל היחיד בין האדום של המקורות לאדום של ימינו אינו במהות הצבע, אלא במשרעת הגוונים הנכללים בו. בדורנו יש שמות נפרדים לצבעים "חום", "כתום", "ורוד", שני ו"ארגמן". בעת העתיקה המילה "אָדֹם" שימשה כשם כללי לכל משפחת הגוונים החמים המבוססים על אורך גל ארוך. דוגמאות בולטות הן השני בו השתמשו ביריעות המשכן, בבגדי כהונה ובטקסי טהרה והפרה ה"אדומה". את ההקבלה בין השני והצבע האדום אנו מוצאים בפסוק בישעיהו (א י"ח): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו א', י"ח). לשני גוון ספציפי מאוד בתוך משפחת האדומים והוא בהיר, עז, בוהק ורווי מאוד (תמונה 5). צבע הפרה האדומה הוא למעשה חום-ערמוני (תמונה 6). כנראה גם הסוס האדום המוזכר במסכת ברכות (נו ע"ב) איננו אדום במשמעות שבה אנו משתמשים בימינו אלא חום ערמוני: "הרואה סוס לבן בחלום, בין בנחת בין ברדוף יפה לו, אדום בנחת יפה, ברדוף קשה" (תמונה 7). בגמרא בחולין (מו ע"ב) מוזכר תמר בצבע אדום אך ייתכן וגם גוונו הוא חום: "גופא; אמר רבא: האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה, ואמר רבא: ריאה שהאדימה; מקצתה כשרה, כולה טרפה". מפרש רש"י: "כאהינא סומקא - שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה". גם אם מדובר בזן תמרים בעל גוון אדום (למשל חיאני) הרי שלאחר הסרת הקליפה הדקה הוא הופך לחום בהיר.
המשנה (נדה, פ"ב מ"ו) מונה מיני דמים טמאים: "חמשה דמים טמאים באשה: האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ובית הלל מטהרין וכו'". מהגדרת גוונם במשנה שלאחריה (מ"ז) משתמע שהם גוונים אדומים שונים: "איזהו אדום כדם המכה, שחור כחרת, עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור. וכקרן כרכום כברור שבו, וכמימי אדמה מבקעת בית כרם ומציף מים, וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני". הכרכום המדובר הוא כרכום הגינה (Crocus sativus) שהצלקות שלו הן התבלין הזעפרן (ראו במאמר "האדום והשחור כקרן כרכום" (נדה, יט ע"א)). הצלקות בצבע אדום-דם כהה ועמוק (הנוטה לכתום כשהוא נמהל). תפארת ישראל מפרש: "כברור שבו. כעלה הברור והמזהיר באדמימות שבו"(2). לאור כך שהפרח לא השתנה במהלך הדורות ה"אדום" שלו נותר קבוע (תמונה 8).
מימי אדמה הם מים שהשרו בה "אדמה שמנה מבקעת בית כרם" שהיא אדמת טרה רוסה (Terra Rossa) אדומה. המים נצבעים בצבע אדום כתוצאה ממעבר תחמוצות ברזל שהן פיגמנט אדום טבעי יציב. יין מזוג הוא יין אדום חי שמוזגים לתוכו מים (שני שליש מים ושליש יין). ראו במאמר "יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן" (ברכות, נ ע"ב). תיאור זה תואם לחלוטין את הגוון האדום-ורוד שמתקבל מדילול של יין אדום (העשיר באנתוציאנינים – הפיגמנט האדום של הענבים).
 |
|
 |
| תמונה 5 כרמיל הקוצים - נקבה בוגרת וביצים |
|
תמונה 6. פרה "אדומה" |
 |
|
 |
| תמונה 7. סוסים "אדומים" צילם: Vulkano |
|
תמונה 8. כרכום הגינה |
(1) חז"ל זיהו את אימפריית רומא, שהחריבה את בית המקדש השני, עם אדום (יורשי עשיו). הצבע האדום הפך בספרות המדרש לסימנה של רומא הרשעה – צבע של שפיכות דמים, אכזריות ורדיפת ממון.
(2) מוצא אברי הפרח הם עלים בעלי תפקידים ספציפיים בתהליך ההפרייה וההפצה.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
