עזות פנים, עזות מצח
זבחים פח ע"ב
"ציץ מכפר על עזות פנים {במסכת ערכין דף טז ע"א: על מעשה עזי פנים}, בציץ כתיב: (שמות כח, לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן, ובעזות פנים כתיב: (ירמיהו ג, ג) וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ {מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם}".
לדברי הגמרא עזות פנים ועזות מצח היינו הך.
גם בדין המשנה במסכת יבמות דף קכ ע"א: "אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם", מדובר בראיית הפדחת, היא המצח, כמבואר שם בגמרא.
מדוע החוצפה נקראת עזות מצח, או עזות פנים?
דרכם הייתה לכסות פניהם מתוך בושה כאשר עומדים בפני אדם גדול. כדברי הירושלמי במסכת כלאים פרק ט ה"ב: "מטפחות הספג - פעמים שהוא רואה את רבו ומתעטף בה". ועיטוף הוא כיסוי הפנים, כדברי הירושלמי מסכת ברכות פרק ז הלכה ה: "מיסב מתעטף ומברך אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת מה טעמא בשתים יכסה פניו".
בבראשית רבה פרשה עד:
"אותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלכות אלא עמד והעביר הפורפירן מעליו והעטרה מראשו ונתעטף בטליתו והלך אצל סנהדרין אמר להם רבותיי לא באתי אלא ללמוד".
במסכת מועד קטן דף כה ע"א:
"כי אסקוה להתם אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. אמרו: כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה, השתא אתינן הכא אתא בתרין?!".
פירש רש"י: "לדלויי רישין - דאדם חשוב היה, והוה לן בושת לדלויי רישין. לדלויי רישין פירושו להרים ראשנו. כמו (שמות ב, יט) ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן".
על הפסוק שהביאה הגמרא פירש רד"ק:
"והיה לך מצח כאשה זונה שאינה בושה מנאפופיה ומרימה מצח ומעיזה פניה".
ובמצודת דוד:
"ומצח - אבל יש לך מצח מגולה כדרך אשה זונה שאינה מכסת מצחה בעבור בושה מה לא כדרך הצנועות שמכסות מצחן אם יקרה להן דבר בושה".
הוי אומר משמעות עז פנים שאינו מכסה את מצחו ועיניו מתוך בושה.
עניין זה מופיע במקומות רבים:
בספר משלי כא, כט: הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו.
בכמה מקומות אמרו: "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".
מסכת סוטה דף מב ע"ב:
"גָּלְיָת - אמר רבי יוחנן: שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה, שנאמר: (שמואל א' יז, ח) בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי, ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר: (שמות טו) ה' איש מלחמה".
ופירש"י: "בגילוי פנים – בחוצפה".
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יא:
"העושה עבירות ביד רמה כיהויקים בין שעשה קלות בין שעשה חמורות אין לו חלק לעולם הבא, וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".
ספר עזרא ט, ו וָאֹמְרָה אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם.
ספר ירמיהו נא, נא: בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'.
ספר יחזקאל טז, סג: לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה' אלקים.
תהלים מד, טז: כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי.
תהלים סט, ח: כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי.
יש פסוקים שמוזכר בהם בקיצור שהבושה מכסה, בלא הזכרת הפנים:
עובדיה א, י: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם.
מיכה ז, י: וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה.
דניאל פרק ט ז-ח: לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים... ה' לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים...
עזרא פרק ט, ו: בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ.
משלי ו, טז-יז: שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְקֹוָק וְשֶׁבַע תועבות תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת...
אבן עזרא: "רמות - המתגאה שירים עיניו בגאוה".
מצודת דוד: "עינים רמות - זה המתגאה המרים עיניו כלפי מעלה לא כדרך שפלי הרוח אשר ישפילו עיניהם להסתכל כלפי מטה".
ולא מדובר בביטוי בלבד אלא בכיסוי ממש:
דברי הימים א' כא, טז: מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ... וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם.
מסכת תענית דף כה ע"א: "אמר: רקיע רקיע, כסי פניך! לא איכסי. אמר: כמה עזין פני רקיע! איכסי, ואתא מיטרא".
רש"י במסכת מנחות דף קי ע"א: "ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות".
כיסוי הפנים לאות כניעה נקרא גם כיסוי הראש, והבעת עצמאות או חוצפה הן בגילוי ראש:
הפסוק בשמות יד, ח: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, מתורגם באונקלוס: "ובני ישראל נפקין בריש גלי".
וכן בבמדבר פרק טו, ל: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה, מתורגם באונקלוס: "ואנש דיעבד בריש גלי".
ובבמדבר פרק לג, ג: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם, מתורגם באונקלוס: "נפקו בני ישראל בריש גלי לעיני כל מצראי".
מסכת כלה רבתי פרק ב הלכה ב:
"פעם אחת היו זקנים יושבים, עברו לפניהם שני תינוקות, אחד גלה את ראשו, ואחד כסה את ראשו, זה שגלה ראשו, ר' אליעזר אומר ממזר, ר' יהושע אומר בן הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובן הנדה, אמרו לו, עקיבא, איך מלאך לבך לעבור על דברי רבותיך, אמר להם אני אקיימנו, הלך אצל אמו של אותו תינוק, שהיא יושבת ומוכרת קטנית בשוק, אמר לה, בתי, אם תאמר לי דבר זה שאני שואליך, הריני מביאך לחיי העולם הבא, אמרה לו השבע לי, היה ר' עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל לו בלבו, אמר לה בנך זה מה טיבו, אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי, ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני, ועברתי את זה, נמצא אותו תינוק ממזר ובן הנדה, אמרו גדול היה ר' עקיבא שהכחיש את חבריו, באותה שעה אמרו ברוך שגלה סודו לעקיבא בן יוסף.
ור' עקיבא מן התורה מנא ליה, דכתיב בי"י בגדו כי בנים זרים ילדו, ואין בגדו אלא זנות, שנאמר אכן בגדה אשה מרעה, ואין זר האמור כאן אלא ממזר.
'אחד גלה את ראשו', שמע מינה גלוי ראש עזות תקיפא הוא".
