הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אמורא מוקדם"
[תנאים ואמרואים - "סדר הדורות"]
זבחים פד ע"א
"אמר ריש לקיש: מנחה הבאה בפני עצמה, לדברי כולן - לא תרד, לדברי רבי יוסי הגלילי ור"ע -תרד; מנחה הבאה עם הזבח, לדברי ר"ג ורבי יהושע - לא תרד, לדברי כולן - תרד; נסכים הבאין בפני עצמן, לדברי כולן - ירדו, לדברי ר"ג ור"ש - לא ירדו; נסכין הבאין עם הזבח, לדברי כולן - ירדו, לדברי ר"ג לחודיה - לא ירדו. פשיטא! מנחה הבאה בפני עצמה איצטריכא ליה, וכדרבא, דאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום. ונשמעינן כדרבא! נסכים הבאים עם הזבח איצטריכא ליה, דקא מקרב להו למחר וליומא חרא, ס"ד אמינא, הואיל ואמר מר: +במדבר כט+ מנחתם ונסכיהם - בלילה, מנחתם ונסכיהם - למחר, כנסכים הבאין בפני עצמן דמו ומודי ר"ש דלא ירדו, קמ"ל. "
הגמרא שואלת על ריש לקיש, שאחד הדינים שאמר הוא פשוט ולצורך מה אמר זאת? עונה הגמרא, שדינו של ריש לקיש מבוסס על העיקרון שחידש האמורא רבא –שיש מנחת נסכים הבאה בפני עצמה בלא קרבן זבח. שואלת הגמרא: ראוי היה שריש לקיש יאמר מפורש את הכלל של רבא, ומדוע אמר זאת בעקיפין? והגמרא מחפשת חידוש אחר בדברי ריש לקיש.
ויש לשאול: כיצד יתכן שריש לקיש מבסס את דבריו על העיקרון של רבא שחי כמה דורות אחריו?
אלא יש לומר – בהכרח – שהעיקרון של רבא כבר היה ידוע בתקופתו של ריש לקיש אלא שרבא ניסח זאת בצורה מפורשת, ולכן הגמרא שאלה: אם ריש לקיש כבר ידע את העיקרון הזה, מדוע הוא עצמו לא ניסח אותו במפורש.והגמרא כנראה מקבלת טענה זו ומסבירה את חידדו של ריש לקיש באופן שונה.
הערה חשובה: ביטוי זה - "ונשמעינן" - מופיע בש"ס פעם יחידה – בסוגייתנו !!! והשאלה היא: יש
הביטוי – כמו בסוגייתנו – "וכדרבא, דאמר רבא..." מופיע 13 פעמים בש"ס
גם במסכת זבחים דף ב מפיע הביטוי "וכדרבא דאמר רבא":
גמ'. למה לי למיתנא: אלא שלא עלו? ליתני: ולא עלו לבעלים לשם חובה! הא קמ"ל, לבעלים הוא דלא עלו לשם חובה, אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו,
וכדרבא, דאמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה - אסור לזרוק דמה שלא לשמה.
איבעית אימא: סברא, איבעית אימא: קרא.
איבעית אימא סברא, משום דשני בה, כל הני לישני בה וליזיל?
איבעית אימא קרא, +דברים כג+ מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וגו' האי נדבה?
נדר הוא! אלא, אם כמה שנדרת עשית יהא נדר, ואם לא - נדבה יהא, ונדבה מי שרי לשנויי בה.
כיצד יתכן, שהגמרא מביאה הוכחה מדברי רבא למשנה. אלא, אפשרות א: "סתמא דגמרא" ["עורך הגמרא" – "רב אשי"] מסבירה את המשנה, והגמרא כנראה אומרת, שגם רבא הסביר כך את המשנה ולכן אמר את דינו.
אפשרות ב: או אולי כוונת הגמרא ללמדנו, שדינו של רבא היה ידוע כבר אצל חכמי המשנה, אלא שרבא – האמורא – אמר זאת בפירוש.
אפשרות ב מתאימה גם לסוגייתנו. אפשרות א לא מתאימה, כי בסוגייתנו לא מדובר על "סתמא" אלא על דברי ריש לקיש.
