עירובי זבחים / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

בבית המקדש היו מינים רבים של קודשים, ולכל אחד תכונות ואפיונים משלו. השמירה הקיצונית על הייחודיות של כל מרכיב בעבודת הקרבנות היא מן הדברים הבולטים במקדש. לא היה צעד שאינו מדוד ומחושב בבית ה'. זהו הרקע למחלוקת ר' שמעון וחכמים בסוגייתנו לגבי קרבנות שנתערבו

אין ספק. עבודת הקרבנות בבית המקדש מסובכת מאין כמותה. בשטח מצומצם יחסית מובאת כמות עצומה של בהמות, אלפי ליטרים של יין ושמן, מכלי קמח וקופסאות של מרכיבי קטורת יקרים מפז. עשרות (וכנראה מאות) של כוהנים בעלי תפקידים מתפקידים שונים מתרוצצים אנֶה ואנָה, ובשוליהם מביאי הקרבנות. בחלק אחר של ההר ממוקם מרכז השלטון הרוחני והמשפטי של הממלכה, על כל הבירוקרטיה שבוודאי הייתה כרוכה בו. תמונה סואנת זו מעמידה באור מציאותי בהרבה את פרקנו, הדן בצורה מתמטית כמעט בדיני התערבות מינים שונים של קרבנות אלו באלו. שהרי, על אף המשטר הקפדני של הסדר והמשמעת, יש להניח שבבית המקדש אירעו לא פעם תקלות ובלבולים. כך פותחת משנתנו (זבחים ח, ג):

אשם שנתערב בשלמים - רבי שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן.
אמרו לו: אין מביאין קדשים לבית הפסול!
נתערבו חתיכות בחתיכות, קדשי קדשים בקדשים קלים, הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים ולילה – יאכלו כחמור שבהן.

לדעת ר' שמעון, במקרה של עירוב בהמות של קרבנות שונים מעלים את כולם, ומחילים את דיני החמור שבהם (אשם) על הקל (שלמים). במקרה כזה, בלשונו של רש"י, 'כל אחד יקרב למי שהוא'. התנגדותם של חכמים נובעת מבעיית הבאת קודשים לבית הפסול. 'בית הפסול' הוא מושג עמום למדי, וכך מפרשו רש"י: 'שממעט בזמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר, אלא ירעו וימכרו'. זמן אכילת השלמים ארוך יותר מזה של האשם, והחלת חומרות האשם על השלמים מקצרת בהכרח את משך אכילתו של הקרבן הקל. קיצור הזמן מגדיל את ההסתברות שמקריביו לא יצליחו לסיים את אכילתו בזמן ויביאוהו לידי 'נותר', שאסור לאכלו וצריך לשרפו.

סוגיית התלמוד על משנה זו עוסקת בבירור דעתו של ר' שמעון, ופותחת בציטוט ברייתא בעניין שביעית שנאמרה לפני רבא (כך בכל כתבי היד, ולא 'רב'): 'שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעטין באכילתה'. שימוש בדמי פירות שביעית לקניית פירות תרומה מחיל עליה את דינם. ככלל, פירות שביעית חייבים בביעור כאשר הפרי כלה לחיה בשדה. מאידך, את התרומה שאינה שביעית אפשר כמובן לאכול ללא הגבלת זמן. צירוף השניים גורם לצמצום זמן אכילת התרומה, וזהו ה'מיעוט שבאכילתה'.

בדיון שהתפתח על ברייתא זו אמרו חכמים שהיא אינה כר' שמעון, שכן לדעתו מביאים קודשים לבית הפסול, ואין בעיה בקיצור זמן אכילתה של התרומה. על כך אמר רבא שהברייתא אינה חולקת בהכרח על ר' שמעון, שכן הבאת קודשים לבית הפסול מותרת בדיעבד, כאשר הבהמות כבר התערבבו זו בזו, אך לא לכתחילה, כמו בברייתת שביעית. קביעה זו מהווה סיוג משמעותי להיתרו של ר' שמעון, ואביי מקשה מספר קושיות עליה. בקושיות אלה מביא אביי מקורות תנאיים שונים שמהם עולה שלר' שמעון גם לכתחילה מביאים קודשים לבית הפסול. לבסוף 'מנצח' אביי את רבא, או אז הוא מגיע לרב יוסף ומספר לו את מהלך העניינים. בתגובה, מציע רב יוסף מקור תנאי נוסף שממנו ניתן להראות שר' שמעון חולק על חכמים גם לכתחילה.

במאמר מוסגר, יש להעיר כי תיאור הדברים אינו מתאים לרבא, שהיה ראש ישיבת מחוזא בדור הרביעי של האמוראים (סוף המאה השלישית ותחילת הרביעית למניינם). זהו גם זמנו של אביי – ראש ישיבת פומבדיתא. רבה היה רבם של שניהם, וכן רב יוסף – שניהם בני הדור הקודם. יתר על כן, אביי היה יתום מלידה, ואומץ על ידיו של רבה וגדל בביתו. מהלך הדברים שלפנינו מסתבר בהרבה אם מדובר ברבה ולא ברבא. כאן נכנסים אנו להבדל בין שני האמוראים רבא ורבה, שעל פי מסורת הקריאה הראשון הוא בב' רפויה והשני בדגושה. אלא שמחקר בכתבי היד מלמד שאין בכך מסמרות, ולעתים מזומנות רבא הוא בעצם רבה, ולהיפך. ייתכן שבמקרה כזה מדובר כאן.
 

בעיות שונות

נמשיך במהלך הסוגיה. אלו הן המשניות והברייתות שמהן מקשה אביי על רבא, ובצמוד להן תירוצי רבא מדוע לא ניתן ללמוד מהן על דעתו העקרונית של ר' שמעון בעניין:

1. איתיביה (השיבוֹ) אביי (את רבא): 'וכולן (כל הקודשים) רשאין כהנים לשנות באכילתן לאכלן צלויין, שלוקין ומבושלין, ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה. דברי ר' ישמעאל [ועל ידי כך מקצרין את זמן אכילת תבלי התרומה, ובכל זאת עושים זאת לכתחילה]'?
אמר ליה [רבא לאביי] הנח לתרומת תבלין דרבנן [ולכן ניתן למעט באכילתה].

2. איתיביה: 'רבי שמעון אומר (במקרה של ספק מצורע) למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ואומר: אם של מצורע הרי זה אשמו וזה לוגו, ואם לאו אשם זה של שלמי נדבה. ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ונאכל ליום ולילה (ושוב, ממעט את זמן הקרבן אם מדובר בשלמים)'?
תקוני גברא שאני (כדי לתקן את האדם – לטהרו – ממעטין את זמן האכילה, אך לא באופן כללי).

3. איתיביה (משנת מעשר שני ג, ב): 'אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שממעט באכילתה ור' שמעון מתיר'?
אישתיק [שתק רבא].

4. כשבא אביי לפני רב יוסף, אמר לו מדוע לא השַבתו מזו (משנת שביעית ח, ז): 'אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאו קדשים לבית הפסול ור' שמעון מתיר'?

נסכם: לדעת חכמים אין להביא קודשים לבית הפסול כלל. ר' שמעון אינו מתחשב בשיקול זה, אך בהיקף דעתו נחלקו אמוראים: לרבא (או רבה) אין להביא קודשים לבית הפסול אלא במקרים מיוחדים – בדיעבד, או 'לתקוני גברא'. לדעת אביי ורב יוסף, בכל מקרה אין להתחשב בשיקול זה של הבאת קודשים לבית הפסול.

במקורות התנאיים שהעלינו עד כאן ראינו שני ביטויים, שהודגשו לעיל: 'הבאת קודשים לבית הפסול', ו'ממעטין באכילתן'. סוגיית הבבלי אינה מבחינה ביניהם, שהרי על משנתנו המשתמשת ב'בית הפסול' מביא אביי ראיה ממשנת מעשר שני הנוקטת בלשון 'ממעט באכילתה'. וכך, כפי שהבאנו לעיל, מפרש רש"י את 'בית הפסול', ובעקבותיו תוספות על אתר. אלא שעצם השימוש בביטויים שונים מצביע על כך שמדובר בבעיות נפרדות העולות כאשר מערבבים קודשים מסוגים שונים. ואכן, כך מצינו בסוגיית הירושלמי למשנת מעשר שני שהובאה לעיל [3] (ג, ב, נד ע"א):

תני שלא יבוא לידי פסול. מהו לידי פסול? אמר רבי יונה שנפסל בטבול יום. לאוכלו אין את יכול שהוא טמא דבר תורה... הוי שלא יבוא לידי פסול.
מהו ממעט באכילתו? תרומה אסורה לזרים מעשר שני מותר לזרים. תרומה אסורה בטבול יום מעשר שני מותר בטבול יום.
וכשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה: תרומה מותרת לאונן (מי שמתו מוטל לפניו) מעשר שני אסור לאונן. תרומה אינה טעונה מחיצה (אכילה לפנים מן חומות ירושלים) מעשר שני טעון מחיצה.
אשכח תני (נמצא ששנו) 'מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה'.

סוגיית הירושלמי מפרידה באופן ברור בין שני המושגים – 'בית הפסול' ו'מיעוט האכילה'. משמעות הראשון נגזרת ישירות מן המילה 'פסול', וכך היא מפורשת בידי הרמב"ם בפירוש משנת שביעית ח, ז לעיל [4], האוסרת כזכור קנייה של שמן תרומה בדמי שביעית: 'שלא יביאנו לידי פסול, לפי שאם נפסל מחמת התרומה יישרף הכל ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו'. אין מדובר בקיצור זמן האכילה, אלא בחשש שמא אדם טמא יגע בתרומה שנקנתה בכספי מעשר או שביעית, ובכך יפסלה מאכילה ותישרף. שהרי אם היו אלה פירות שביעית או מעשר שני, לא היו נפסלים במגע הטומאה. כאן התרומה מרֵעה בעליל את מצב השביעית או המעשר.

אך גם בעניין מיעוט האכילה שונה הירושלמי מהבבלי. מיעוט האכילה הנובע משיקוע כספי המעשר בפירות התרומה הוא דו-סטרי, בשונה מהבאה לבית הפסול. שהרי גם לתרומה, על אף היותה קדושה יותר ממעשר שני, קוּלוֹת ביחס אליו: היא ניתנת לאכילת אונן, ואפשר לאכלה בכל מקום. ואכן, מוצא הירושלמי גרסה אחרת למשנה, 'מפני שהוא ממעט מאכילתו ומאכילתה'.
 

הכול מדוד

שתי בעיות קיימות אם כן בעירוב הקודשים, לפי הירושלמי. הבעיה הראשונה היא החשש שמא תבוא התערובת במגע עם טומאה ותיפסל – 'הבאה לבית הפסול'. חשש זה דומה לאלפים כמותו הפזורים בשדה ההלכה, וככזה הוא מוביל לסייג, או גדר, הבא למונעו. על פניה, דומה הבעיה השנייה, מיעוט האכילה, לראשונה. יש כאן חשש להיווצרות נותר, ולכן לדעת חכמים אין לערב את הקודשים. מאידך, מבהיר הירושלמי כי המיעוט קיים בשני מרכיבי התערובות. במקרה של תרומה ומעשר שני לכל אחד יש מיעוטיו והרחבותיו; תרומה מותרת לאונן ומעשר אסור, תרומה אסורה לזרים ומעשר מותר. לכאורה ניתן היה לראות במגוון החומרות והקולות שבכל אחד מפתח לאיזון – מעין trade off, כך שהמיעוטים וההרחבות מקזזים זה את זה, ונוכל לערבבם. אלא שאין הדבר כך, ואף מצא הירושלמי משנה הנוקטת בלשון הדו-סטרית: 'מפני שממעט באכילתו ובאכילתה'. הווה אומר, לכל סוג של קודשים יש תכונותיו הוא, ולכן לא ניתן לערבבם.

בבית המקדש היו מינים רבים של קודשים, ולכל אחד תכונות ואפיונים משלו: סוג הקרבן, מקום שחיטתו, דרך הקרבתו, דיני אכילתו ועוד ועוד. כל אלה – ומרובים הם מאוד – יוצרים את ההפרדה המופתית בין סוגי הקרבנות, והם אלה שמגדירים אותם. השמירה הקיצונית על ההפרדה והייחודיות של כל מרכיב בעבודת הקרבנות היא מן הדברים הבולטים בבית המקדש, ואולי אף המרכזית שבהם. אפשר לומר בלי גוזמה כלל שלא היה צעד שאינו מדוד ומחושב בבית ה'. בעבודה זו אין מקום לספונטניות ולאלתורים כלל. וכך מתאר הרמב"ם במורה הנבוכים את ההבדל התהומי בין הלכות הקרבנות לשאר המצוות (ג, לב):

...כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת הקרבנות, אף על פי שהוא לשמו יתברך, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא יוקם מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שמזדמן... אלא כל זה נאסר, והוא קבע את הקרבת הקורבנות בבית אחד... ולא יהיה כהן אלא בעל ייחוס מסויים. כל זה להמעיט מין זה של פולחן ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חכמתו שיימנעו ממנו כליל. אבל תפילת הרשות ותפילת החובה אומרים בכל מקום וכל מי שיזדמן, וכן הציצית, המזוזה, התפילין ושאר העבודות הדומות להם.

מחלוקת חכמים ור' שמעון בירושלמי עוסקת אפוא בעוצמתן ובסיווגן של קביעויות אלה.