טומאה שבין לבין / חנן חריף

זבחים סו ע"א - ע ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

פרק "חטאת העוף" שנלמד במהלך השבוע שחלף עוסק בדיני קרבנות העוף שנפל פסול בהקרבתם או שנמצאו פסולים להקרבה לאחר שנמלקו. דינם של קרבנות אלה שונה מדין העוף הטהור שמת או שנשחט שלא כהלכה שלא לצורך קרבן. דין משונה לה, לנבלת העוף הטהור. היא מטמאת אך ורק "בבית הבליעה". כלומר, בניגוד לנבלת בהמה המטמאת במגע ובמשא, נבלת העוף מטמאת אך ורק באמצעות אדם האוכל אותה, ורק ברגע שבו היא נמצאת בבית בליעתו של האוכל. כביכול אין בעוף בפני עצמו מספיק 'כוח' לטמא, והוא 'נזקק' לאמצעי – האדם – על מנת 'ליצור' את הטומאה. רק ברגע הקט שבין היותו חלק מבשר העוף לבין הפיכתו לחלק מדמו ובשרו של האדם עם בליעתו, בכוחו להפוך את האדם כולו ליצור טמא ומטמא.

למותר לציין כי יש משהו דוחה במצב שבו המזון נתון, לאחר לעיסתו, בבית הבליעה. נוסף לכך, יש ברגע הזה מעין מה שמוגדר באנתרופולוגיה "המצב הלימינאלי", מצב ביניים שבין הקטגוריות המקובלות והרגילות. האנתרופולוגית מרי דאגלס (2007-1921), שחקרה הן שבטים "פראיים" והן טקסטים קדושים כספר ויקרא, הגדירה בספרה טוהר וסכנה (במקור: Purity and Danger) את "הטומאה" בתור יציאה מן הסדר, כמצב שבו הדברים אינם 'שייכים' לקטגוריות הברורות והמוכרות. אפילו המצב הצמיגי (בו נתון, בין היתר, המזון לאחר לעיסתו...) זכה להתייחסותה. המצב הצמיגי מעורר גועל משום שהינו: "בחצי הדרך שבין המוצק לנוזל. הוא כמו חתך רוחב בתהליך של שינוי. הוא איננו יציב, אך גם אינו זורם. הוא רך, אפשר לעצב אותו, ללחוץ עליו (...) הוא תוקף את הגבול שבין עצמי לבינו". דאגלס משווה בין מצב שבו 'חוטים' דביקים ניגרים מהאצבעות (במקרה של טבילת היד בדבש, למשל) לבין כניסה למים. במקרה הראשון מתעוררת התחושה המאיימת כאילו הגוף הנוגע מתמזג לתוך החומר הדביק ומיטשטשת החלוקה הברורה ביני לבין העולם (ומכאן הדחייה והגועל), בעוד במקרה השני מתעוררת תחושה אחרת: הגוף, ה'אני', נותר מוצק, מובדל ומובחן מהסביבה.

כך גם אצלנו, במצב הביניים שבין הלעיסה לבליעה, בין בשר העוף לגוף האדם ובין המוצק לנוזל נוצרת הטומאה הייחודית לנבלת העוף הטהור – "טומאת בית הבליעה".