כמעוף הציפור / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הלכותיו הייחודיות של קרבן העוף מבטאות את הדרישה מן האדם להתרומם ולהשתחרר מהכפייתיות שבגופו, ולקבוע באופן בחירי את אופן הופעת היצריוּת במודעות שלו ובמעשיו
בין פרשיות הקרבנות בתחילת ספר ויקרא מוזכרים קרבנות עולה וחטאת המובאים מתורים ובני יונה – לעתים כנדבה ולעתים כקרבנות חובה. במקרים רבים, אלו שהביאו קרבנות מהעוף היו עניים, אנשים שלא יכלו לגדל צאן בעצמם ולא עלה בידם לרכוש בהמות לקרבן. יש מי שכתב שזו הסיבה לכך שהמקרא מדגיש שקרבן העוף מוקרב דווקא לה' – "ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה'" – דבר ברור מאליו שלא היה כל צורך לכתבו בפרשה העוסקת בקרבן הבא מן הצאן. לאמור: גם אדם שאינו מסוגל להביא קרבן מכובד, ומחויב להסתפק בקרבן צנוע – אף שייתכן שהוא עושה זאת מתוך מאמץ כלכלי שמבחינתו קשה מזה של העשיר המביא כבש יפה – גם הוא מתקרב לה' בהבאת קרבן, בחינת "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים".
המקרים שבהם חייבה התורה הקרבת קרבן מהעוף – או לכתחילה או כאשר מדובר בהסתפקות במועט של עני – היו בדרך כלל מקרים של כפרה על טומאות גוף, כגון טומאת יולדת וטומאת זיבה (זרימה לא נשלטת באבר המין של האיש או דם באישה שלא בשעת וסתה). אחד ההסברים לכך הוא של רבי שמחה מדווינסק בפירושו לחומש (ויקרא טו, יד) – "משום דחסה התורה על כבוד הבריות. שהזב והזבה יתבזו במה שייוודע בפרסום זובם בהתעסק כוהנים רבים בקרבנות שלהם (אם הקרבן היה מובא מהבהמה). לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות וליכא (ואין) פרסום. אולם במצורע (המביא בהמה לכפרתו – הסיבה היא) ש(כבר)נתפרסם טומאתו, וכמו שאמר (שהכהן מכריז) 'וטמא טמא יקרא', לכן פרסום טהרתו בקרבנות בהמה, בריבוי כוהנים המתעסקים בזה – וכמו שאמרו בסוף מסכת יומא, דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש".
סביר להניח שנבחרו התורים ובני היונה למלא את חובת קרבן העוף משום שהיו זמינים, שהרי גידלו אותם בשובכים לצרכים מגוונים, כולל כציפורי שליחות ודוורות. אך היו רבים ממפרשי התורה שראו בכך ביטוי לערך הצניעות, מה שהתבטא לדעתם בעובדה שמדובר בתורים מבוגרים אבל ביונים צעירים. הדגש שהושם על ערך הצניעות בא לדעתם להבליט את הדבקות בין איש ואישה, שפגיעה בה מהווה יסוד של חלק מטומאות הגוף באדם, וכסמל להזדקקות בין האדם לבוראו: "רצה בתורים הגדולים בעבור פרישותן, כי הנקבה מהם כשתאבד בן זוגה לא תידבק באחר, ולכן פסלן קטנים קודם היותם ראויים לזיווג. ומן היונים פסל את הגדולים כי הם קנאים מאוד, ובקנאתם יתפרדו (בני זוג)... והיונה בקטנותה יש בה תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות" (חיבור בין דברי רמב"ן ורבנו בחיי).
דברים אלו מתחדדים מתוך השוואה לפירוש הרמב"ן לפסוק בסיפור גן עדן המתאר את תנועת האיש כלפי אשתו – "ודבק ואשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד): "הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן אבל יבוא הזכר על איזה נקבה שימצא וילכו להם. ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם הייתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה והייתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיות תמיד עמו".
בשונה מן הבהמות
התחושה שנוצרת אל מול הסברים אלו היא שאמנם נאמרו בהם דברים של טעם אך יש להסתפק אם זו הייתה כוונת הכתוב עצמו. וכי אפשר לעמוד על כוונת הכתוב עצמו? כהרגלנו, הצעתי היא שדווקא בחידוד של השפה ההלכתית, על אף הצליל המנוכר והמוחצן שלה, ובבירור הנוקב של דברי חכמי התלמוד, יש לחשוף קמעא משורשי התובנות של מצוות התורה.
הסוגיות העיקריות הדנות בקרבנות הבאים מהעוף נמצאות בסוף פרק שישי ובפרק שביעי במסכתנו, והן סוגיות קשות ומורכבות. במדרש הלכה ארוך המובא בברייתא בדף סה נמצאים כמה עקרונות העשויים לפתוח שער להבנת ייחודם של קרבנות אלו. אסכם את עיקרי המדרש:
- עבודת שחיטת בהמה לשם קרבן איננה נחשבת חלק מההקרבה למזבח. כתוצאה מכך גם אדם שאינו כהן – למשל, בעל הקרבן עצמו – יכול לשחוט. לעומת זאת, מליקת העוף (הפעולה המקבילה לשחיטת בהמה) חייבת להיעשות על ידי כהן.
- שחיטת בהמה איננה מתבצעת על המזבח עצמו אלא בעזרה. לעומת זאת, המליקה על ידי הכהן חייבת להתבצע כאשר הוא עומד על הנדבך המקיף את המזבח.
- (ייתכן שהקטע הבא יהיה קשה לקריאה עבור חלק מהקוראים והקוראות): כידוע, השחיטה בבהמה נעשית על ידי חיתוך שני סימני החיים שבצוואר הבהמה, הקנה והוושט. בפעולת המליקה הושם דגש על חובת הפרדת הראש מהגוף, פעולה שהמקרא מכנה אותה בשם מיוחד, "הבדלה". ועוד, הכהן חייב לבצע את הפעולה בידיו ללא שימוש בכלי.
- הברייתא וההרחבות המתפשטות ממנה מחדדות שני הבדלים מהותיים בין עולת העוף לבין חטאת העוף. פעולת ההבדלה "מעכבת" בעולת העוף, כלומר: ללא פעולה זו אין ההקרבה כשרה; ואילו בחטאת העוף יש חובה מלכתחילה על הכהן לבצע אותה אך אין היא "מעכבת". ועוד נקודה בעלת חשיבות רבה שאולי תצטייר כטריוויאלית: כידוע, זריקת הדם על המזבח (על הקרנות, על הקיר או על היסוד – כל קרבן עם אופן הזריקה המחויב בו) הייתה העבודה החשובה בהקרבת קרבן היות שהייתה נעשית לשם כפרת בעל הקרבן. ממילא, ההלכות בעניין זריקת הדם של קרבן חטאת היו חמורות יותר מאשר הלכות הזריקה בקרבנות שהובאו למטרות אחרות, כמו עולה ושלמים. זריקת הדם של קרבן חטאת הייתה מתבצעת למעלה, סביב קרנות המזבח; זריקת הדם של קרבן עולה הייתה מתבצעת בחצי התחתון של קיר המזבח. באופן חידתי, היחס בין זריקת הדם בחטאת העוף לבין עבודה זו בעולת העוף הינו הפוך. "מיצוי הדם" בעולת העוף נעשה למעלה, ממש מתחת לקרנות המזבח, בעוד אותה פעולה ממש נעשתה בחטאת העוף בחצי התחתון של קיר המזבח.
נסכם אפוא את הנקודות המעניינות שעלו מהלכות אלו:
1. בהקרבת קרבן מהעוף ישנן בחינות מחמירות יותר מהקרבת קרבן מן הבהמה – המליקה, שלא כמו שחיטת בהמה, נעשתה רק על ידי כהן ורק על המזבח עצמו.
2. הפעולה של הפרדת הראש מהגוף מודגשת יותר במליקה מאשר בשחיטה.
3. זריקת הדם (הכפרה) של קרבן שלא הובא לשם הסרת חטא, עולת העוף, הינה משמעותית יותר מזו הנעשית בהבאת קרבן חטאת מהעוף.
בין הראש לגוף
מה טמון בהלכות אלו המבליטות את ייחודו של קרבן העוף והאמורות לחשוף משהו ממהותו? מי יכול לדעת? אבקש להציע מחשבה מסוימת.
חיוּת העוף וברכת השפע הא-להי שבו טמונה בעובדה שבשונה מהאדם והבהמה, העוף אינו מרותק ברגליו לאדמה. במקורות שונים בתלמוד, למשל במשנה בפרק שני במסכת פאה, נעשית הבחנה ברורה בהקשר זה בכל הקשור לאיברי האדם בין הגוף לבין הראש. מחד, האיבר המתאפיין ביכולת ההתרוממות, ואף בתעופה, הוא כיסא המחשבות שבראש. מאידך, היסוד החומרי ושורש הכפייתיות היצרית הנמצאת תמיד על גבול הנשלט והבלתי נשלט – הינם בגוף. במצב מתוקן הראש והגוף מחוברים יחד, כאשר כל אחד מקנה לאחר את ברכת חיותו – הראש את כישרון ההתעלות ואת הרצון הטרנסצנדנטי, והגוף את ברכת העשייה והמימוש בתוך היש. במצב בלתי מתוקן הראש שואף למעלה והגוף נשאר בכבלי דחפים קמאיים.
המקרים שבהם חייבה התורה הבאת עוף בתור קרבן חטאת לשם כפרת חטא או שאפשרה הבאת עוף לעני למטרה זו הם טומאות הגוף (מצורע, זב, זבה ויולדת) ושבועה בשם ה' לשקר. במקרה האחרון ישנה תכונה ייחודית שאין למצוא אותה במקום אחר בכתוב. בדרך כלל, קרבן חטאת מובא לכפרה על חטא הנעשה בשוגג. כאשר נעלם מהאדם שורש רצונו ובשל כך הוא חוטא, נושא הוא באחריות למעשה ההעלם, מבקש להתכפר, ומתוך כך להתרפא ולחזור לחיים מתוך מודעות. אלא שהתורה מחייבת הבאת קרבן חטאת (מהעוף, אם מדובר בעני) במקרה של שבועת שקר בשם ה' במזיד ולא בשוגג. וכי על איזה מצב קיומי של "העלם" יש לכפר במעשה שנעשה במזיד?
שאלה זו נושקת לשאלה אחרת ומרתקת. מדוע על האדם הסובל מתופעה גופנית, כמו מצורע או זב, להביא קרבן חטאת? הצרעת והזיבה המתהוות בגוף אינן עניינים בחיריים, ואם כן כיצד שייכת בהם ההבחנה הנוקבת בין מצבי מודעות והעלם? וכי יש בכלל להתייחס לתופעה של פגיעה בחיות הגוף כאל חטא? הרי האדם אינו מבחין בשורשי ההתהוות בחומר שבגופו – זהו חלק מעצם הגולמיות של הגוף!
אלא שהתורה קבעה שאדם אכן נושא באחריות כלשהי לתופעות מסוימות של איבוד החיות שבגוף. הסיבה לכך היא שתופעות אלו יונקות מפגיעת האדם בחיות שבנפשו וברוחו. בטומאות הגוף ישנה הופעה של שורש החטא אשר נטוע בברכת היצריות של האדם שבעצם הופעת חיותו נמצא על גבול הנשלט והבלתי נשלט. אך לאדם ניתנה היכולת להתרומם במובן הקיומי של השתחררות מהכפייתיות שבחיותו כדי לקבוע באופן בחירי את צורות הופעת היצריות במודעות שלו ובמעשיו. זהו סוד ההיטהרות. כמו בשיטה הטיפולית של "אלכסנדר" – ייתן האדם לראשו להוביל את חוט השדרה המעצב את גופו, ייקח את יצריותו למעלה, לאוויר, לעוף.
על כן, בקרבנות העוף העולה מכפרת יותר. קרבן העולה כולו עולה למעלה - מה שמתבטא גם בחובה ה"מעכבת" להפריד את ראש הציפור מגופה – כדי שכל הקיום יתרומם ויעוף. בחטאת העוף, לעומת זאת, הבאה לכפר על שורש הטומאה שברובד הבלתי נשלט ביצריות האדם, העבודה כשרה גם ללא פעולת ההבדלה. זאת היות שיש לכפר דווקא על מקום החיבור בין הגוף לראש, על מצב הנפש שבו הבלתי נשלט כפה את עצמו גם על הגוף וגם על הראש. החיבור האמור להיות הביטוי למימוש של חיותו המיוחדת של האדם המורכב מאדמה ומרוח, אשר פגע בעצמו וחייב לקבל כפרה.
נמצא שעבודת קרבן העוף חמורה יותר ומכרעת יותר לקיום היש מעבודת הבהמה. דבר זה משתקף במיוחד במצב שבו האדם נושא על דיבורו את כובד הקיום של שם ה' כדי לבסס את אמינותו ואת יסוד האמת שבטענותיו לפני בית הדין. גם את האדם שבזדון נשבע בשם ה' לשקר יש לדון כשוגג, כאותו טמא שטומאתו תמיד אינה בחירית – מתוך הכרת המרחק האין סופי שבין האדם העשוי מהרכב חומר ורוח לבין שורש היש. מעוף הציפור שהפכה גם את גופה לחומר הנישא ברוח הינו הדימוי של עבודת האדם השואף לומר את שם ה' שלא מתוך ההעלם שהוא חלק מעצם הווייתו.
