גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשמ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף סב ע"ב 

בענין "מקריבין אף על פי שאין בית"

הרמב"ם כתב (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד-טז) לענין בית המקדש השני - שנתקדש על ידי עזרא הנביא, ש"לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים (-וא"א לקדשו כי אם ע"י מלך ואורים ותומים, ע"ש הל' יא), ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך, מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי... ולמה אני אומר במקדש וירושלים - קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיו"ב לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר (ויקרא כו, לא) 'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים אע"פ ששמומין - בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל...".

אחד המקורות בש"ס לדין זה, שמקריבין אע"פ שאין בית, הוא בסוגייתנו (סב ע"א): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, שלשה נביאים (חגי זכריה ומלאכי, רש"י) עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אע"פ שאין בית...". וכתבו בתוס' (ד"ה ואחד שמקריבין): "דקדושת בית קידשה לשעתה ולעתיד, ולא דמי לקדושת הארץ דקי"ל דבטלה כדמוכח בפ"ק דחולין (ו:) גבי בית שאן, שיש חילוק ביניהם כדפרישית לעיל (סא. ד"ה מאי)".

הראב"ד שם על אתר משיג על הרמב"ם בזו הלשון: "אמר אברהם, סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה (עי' מע"ש פ"א מ"ה) 'אם אין מקדש ירקב', ובגמרא (ב"מ נג:) אמרו 'דנפול מחיצות', אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל, ולא עוד, אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר אר"י, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת" (ועי' רדב"ז שם בארוכה).

והנה, לדעת הרמב"ם וההולכים בעקבותיו ש"מקריבין אע"פ שאין בית", יש לדון האם יש חובה ומצוה להקריב, או שאינה אלא רשות, ומדברי החינוך (מצוה תמ - "מצוה להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה ולא בחוץ") למדנו שהיא רשות, שכתב: "שנצטוינו להקריב כל קרבן בבית המקדש ולא בחוץ, ועל זה נאמר (דברים יב, יד) 'כי אם במקום אשר יבחר ה' וגו' שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך'... ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, ארצה לומר, שהעובר על זה אפילו בזמן הזה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה... אבל אין הכונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בביהמ"ק עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא".

בספר קהלות יעקב (זבחים סי' לא, ע"ז סי' ז) כתב לתרץ עפ"י דברי החינוך כמה קושיות בענין זה, דהנה הרמב"ם פסק (פ"א מהל' איסורי המזבח ה"ז): "המטיל מום בקדשים, כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה, שהרי נאמר בקרבן (ויקרא כב, כא) 'כל מום לא יהיה בו', מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבהמ"ק קיים, שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה" (והמקור הוא במס' ע"ז יג:), וכענין זה פסק (פ"א מהל' בכורות הי"ז) גם לענין בכורות בזמן הזה שנחשבים כממון כהן, ולא כבזמן הבית שאינו נחשב ממון כהן, וז"ל: "הבכור אין פודין אותו... וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם, שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למוכרו, ובזמן הזה שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה, הרי הוא מותר למוכרו, ואע"פ שהוא תמים בין לכהן בין לישראל" (והמקור הוא בתמורה ז:), ונתקשו האחרונים, איך עולים פסקיו הללו של הרמב"ם, שבזה"ז נחשבים הקרבנות כמי שאינם ראויים להקרבה בין לענין הטלת מום בקדשים ובין לענין בכור שנחשב לממון כהן, ביחד עם מה שפסק ש"מקריבים אע"פ שאין בית", הלא אם "מקריבים אע"פ שאין בית", מן הראוי שיהיו כל הקדשים נחשבים כמי שראויים להקרבה - לענין כל הדינים היוצאים מזה. האחרונים האריכו בענין זה, וקצר המצע מהשתרע להביא את דבריהם בארוכה (עי' שו"ת יהושע יו"ד סי' לז ולח; מנ"ח מצוה יח אות ט ומצוה רפב אות יז; שו"ת חת"ס יו"ד סי' שו וסי' שיח; שו"ת חוט המשולש סי' שי; אבן האזל על הרמב"ם בהל' איסורי המזבח ועוד).

הקהלות יעקב תי' עפ"י האמור שבזה"ז אין חובה להקריב גם לשי' הרמב"ם, ולכן יתכן שאין הקרבנות נחשבים כמי שראויים להקרבה, כי גם אם אמנם שמקריבים קרבנות - באופן שבני ישראל יבנו מזבח עם כל דיניו ויעמידוהו במקום המזבח (עי' רמב"ם פ"ב מהל' ביה"ב ה"ד), אכן, הקרבנות אינם נחשבים ראויים להקרבה אלא כשהם מיוחדים ועומדים להקרבה, וכל עוד שאין מצוה וחובה להקריב קרבנות אינם נחשבים כמי שהם עומדים להקרבה (ועעו"ש שתמה בדברי החינוך, מנין המקור לדבריו שאין חובה להקריב בזה"ז).

מאידך יש לציין מה שמובא בספר טורי אבן (ר"ה ט. בקו"א בשם הגרצ"ה ברוידא זצ"ל) שמצוה להקריב קרבנות בזה"ז - אם יהיה לנו מזבח, אכן, כשאין לנו מזבח אין חובה לבנותו, ואם יש מזבח יש חובה ומצוה להקריב קרבנות, וגם לדבריו ניחא סתירת הרמב"ם, כי כל עוד שאין לנו מזבח, אין הקרבנות נחשבים עומדים להקרבה, מאחר שאין חובה לבנות מזבח, נמצא שלעת עתה אין שום מצוה להקריב הקרבנות.