על אבנים ואדם / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מבנהו והלכותיו של המזבח מעידים על משמעותו הקיומית העמוקה והקמאית, המבוססת על אדמה ואש. מסע בעקבות הראשית והאחרית של האדם, התר אחר מקום כפרתו

פרדוקס הוא שעל אף שעבודת ה' על המזבח הייתה בשחיטת החי, הקרבתו לאש וזריקת דמו, פרטי ההלכה שקבעו את מפרט המזבח הדגישו את יסודות השלמות והשלום. אבניו היו "אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל, שהברזל פוסל בנגיעה" (משנה תמיד ג, ד). בכך המקריב קרבן המתיק את הדחף לפגוע ולהרוג בהעלותו כלפי הקודש.

המזבח שילב בתוכו שניים מהיסודות הראשוניים – האדמה והאש. באותה שעה שירדה שכינה על הר סיני בקולות ובלפידים, "וההר בוער באש", בורא העולם ציווה שעבודתו חייבת להתבצע על כלי צנוע העשוי מחומר כדור הארץ עצמו: "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם... מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו ואת עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, יח וכ).
 

יסודות קמאיים

אפשר שהאדמה במזבח מעידה על הזיקה שקיימת בין עבודת ה' לבין חובת האדם להיות מודע לכך שהוא נברא "עפר מן האדמה", ובגין כך מיטלטל הוא תמיד בין חיוניות סגולית לבין החטאת נפשו:

ומסורת ביד הכול שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נוח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא (רמב"ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה ב, ב).

האדם היוצא מהאַין וחוזר אל האַין נושא בתוכו חידה עמומה של נשיאה באחריות למקומו בעולם ולמימוש עצמיותו. מנין הגיעה אליו? אין לדעת. אך אין להתחמק ממנה. ההתקרבות של האדם למזבח ביטאה את התנועה של מי שמודה לבוראו על חידת היציאה מן האין אל היש ובד בבד מודה בחטאו ומתוודה על כך שפגם בברכת חיוניותו.

מתוך תנועתו זו הוא כמו מקריב את עצמו, ומיניה וביה מקבל חזרה מבוראו את סגוליות קיומו-חיוניותו, כבעקֵדה. הוא זוכה בהבטחת הבורא לא למצות את הדין עם עולמו, כמו אצל נח, וחושף בפני שורש נפשו גם את פניה השוחקות של השאיפה להתעלות, למצוא חן ולרצות, וגם את פניה המאיימות וההורסות, כאצל קין והבל. וביסוד היסודות - המקריב נפגש עם סוד האדמה עצמה – כפרת האדם הינה משורש גופו, מהמקום שממנו נברא.

האופי הקמאי של מבנה המזבח ושל עבודת ה' עליו התבטא בהלכה באופנים שונים. אביא שתי דוגמאות לכך:

א. המזבח שהקים משה במשכן במדבר והמזבח שהקים המלך שלמה במקדש בירושלים היו מותכים מבחוץ בנחושת, אך מילוי המזבח היה מורכב מחלוקי אבנים "מפולמות" (לחות), גדולות וקטנות, המחוברות יחד בתערובת של סיד, סיגים של עופרת וזפת (דף נד במסכתנו).

מהיכן היו מביאים את האבנים שמילאו את המזבחות שבקודש? במסכת מידות נאמר: "אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית הכרם, וחופרין למטה מ(הקרקע) הבתולה". יש למצוא אבנים ממקום שבו נאגרו מי גשמים רבים, אבנים ספוגות לחות, המחברות את יסוד האדמה ויסוד המים, והנמצאות בעומק הקרקע מתחת לשכבת האבן "הבתולה", השכבה הנחשפת לעין האדם ולמלאכתו. לשון הרמב"ם מדגישה בחינה זאת:

חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובניין, ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול, ובונין מהן (שם, א ,יד).

ההתקרבות למזבח הייתה מעין הזדקקות למקום ראשוני בבריאה, למקום שאף קדם לבתוליות היש, מקום שיד אדם לא נגעה בו, בעומק הקרקע ובתחתית הים הגדול.

ב. בדף נח במשנה ובגמרא נקבעו שתי הלכות המחדדות עניין זה. הברייתא שם קבעה שפסוק המפתח, "מזבח אדמה תעשה לי", כולל את המשמעות של חיבור ישיר לאדמה, עד תהום: "שלא יבננו לא על גבי מחילות ולא על גבי כיפין".

יחד עם זאת נקבעה הלכה המבטלת את הקשר הישיר בין עבודת הקרבן לבין האדמה עצמה. שחיטת קרבנות העולה והחטאת הייתה מתבצעת בצד הצפוני של העזרה ולא על המזבח עצמו, אך אם נשחט קרבן על הצד הצפוני של המזבח השחיטה הייתה כשרה. אם מסיבה כלשהי צמצמו את מידות המזבח, והוקרב קרבן על האדמה שנחשפה כעת, על אף שעליה עמד חלק המזבח שהתמעט, שחיטת הקרבן פסולה.

הלכה זו מלמדת שהפנייה לבורא חייבת לבוא מתוך הדרגה המיוחדת של אנושיות האדם, מתוך ההכרה המיוחדת של מי שמגולם מאדמה ונברא ב"צלם" א-להיו, ובשל כך מהווה יותר מהאדמה הבתולית והגולמית. אם כן, ההתקרבות למזבח הייתה מפגש של החומר ההיולי של הבריאה עם מי שמקנה לחומר נקודה קיומית של טרנסצנדנטיות.
 

אש מכלה ומחיה

היסוד הנוסף המעצב את פני המזבח הוא האש. אש המזבח ירדה מן השמים לשרות על האבנים שהוצאו מלב האדמה.

הגמרא (דף סא) מצטטת מדרש שיסודו בספרא על ויקרא א, ו: "אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא ב(חנוכת בית המקדש) בימי שלמה; אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה (מהמזבח) עד שנסתלקה בימי מנשה".

הגמרא תוהה איך לא נסתלקה האש כבר במשכן בשילה, כאשר מזבח חדש החליף את זה שהקים משה במשכן. הגמרא מציעה שני פתרונות: שביב אש קפץ ממזבח משה למזבח החדש שהוקם בשילה; האש הייתה מתנהגת כאורח הפוקד פעם את ביתו של זה ופעם את ביתו של זה. משתי ההצעות נשמעת נימה של אינטימיות וחיבה באש שירדה מן השמים ולא הסתלקה מהמזבח לאורך כל השינויים הדרמטיים בקיום ההיסטורי הלאומי.

מה פשרה של אש שיורדת מן השמים וקובעת את מעונה על מזבח ה' לדורות? מה הזיקה בינה לבין האדמה הבתולית? ומה הזיקה בין התמידיות של הופעת האש לבין המצווה שהייתה מוטלת על הכוהנים "ליתן אש מן ההדיוט" כדי לקיים "אש תמיד תוקד על המזבח"?

גילוי שכינת ה' היה תמיד תוך כדי הופעת אש. לאחר שמשה חנך את המשכן בעבודת המזבח במשך שבעה ימים, סימן ההתרצות וההזדקקות של בורא העולם למעשה ידיו היה בהיראות כבוד ה' אל העם. מתוך כך נאמר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד). שוב, בחנוכת בית המקדש הראשון על ידי המלך שלמה נאמר: "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב, ז, א).

סודה של האש שבגילוי שכינת ה' בגבול הדק שבין האש המכלה לבין האש המחיה. כאשר סר הנביא הצעיר, משה, לראות את "המראה הגדול" שבסנה הוא הבחין בפלא: "הנה הסנה בוער באש והסנה אינו אוכל" (שמות ג, ב). בשעה זו התגלה לו אחד מרזי הקיום: הבורא, נורא ונשגב, מתגלה לאדם לא כדי למוטט אותו אלא כדי להחיותו, להעצים את החיים. אם מסתירים את הפנים, ומשילים את הנעליים, אכן אפשר להתקרב.
 

כגודל עבודתו

והנה, כאשר לעיני העם התגלתה ירידת השכינה על הר סיני "כאש אוכלת בראש ההר" (שם כד, יז), מיד נאמר, "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". וכי אין משה יודע שהאש אוכלת, ושיש לחוש שמא ימות, ולהתרחק?

נקוט בידיך כלל גדול זה. האדם רואה את פני א-להיו כגודל עבודתו. מצדו, הנורא והנשגב מבקש שהשכינה תופיע במקום איסוף אבנים שהוצאו מלב האדמה. אלא שהאדם חש בקרבתה של השכינה את פירוקו, את איבוד עצמיותו וקיומו האנושי הבחירי והאוטונומי. הוא מבקש להתרחק מפחד החידלון. מגודל היראה, המתוקנת או הנפולה, חש הוא שהאש תכלה אותו. יחד עם זאת, בשעה שהאש יורדת מהשמים מתוך הזדקקות לאדמה יש מי שחש רצון עז לפרוץ את גבולות היראה, להתעלות ולהתאחד. לשם כך הקטירו נדב ואביהוא קטורת עם ירידת האש על המזבח בחנוכת המשכן. זוהי הדילמה של האדם בחיפושו אחר האש המחיה - לא להתרחק מדי מפאת יראתו, ולא להתקרב מדי ללא הכנת נפשו בהסתרת פניו.

התנועה המצליחה לפתוח את השערים לשם כניסה פנימה להיכל, ועוד פנימה, לפניי ולפנים, הינה זו שיוצרת מפגש בין האש משם, שיורדת מן השמים, לבין האש מכאן, זו ששם האדם על המזבח, בחינת "אש המזבח תוקד בו". אש האדם מסמנת את מידת מסירות הנפש. היא שוברת את גבולות הצמצום ביש הנברא ויוצרת כלי להכלת השפע היורד מהלא גבול. כאשר יוצאת האש מנפש האדם המזדהה בעומק פנימיותו עם מעמדו כנתבע, כנושא אחריות לקיומו, פועל הוא כיצור הקיים במציאות שמעבר לצמצומו, כאדמה בתולית וגולמית, והאש הבוערת ביסוד היש יוצאת לקראתו לקיימו ולהחיותו.
 

בקו הקודש

בסוגיה הפותחת את פרק שישי במסכתנו חולקים רבי יוסי, רבי יהודה ורבי אלעזר בן יעקב בשאלת מיקומו המדויק של המזבח. מקובל על כולם שהמזבח עמד כ-10 מטרים מהפתח להיכל, המבנה שהכיל את הקודש ואת קודש הקדשים, אך נחלקו בשאלת מיקומו המדויק. האם עמד מול פתח ההיכל, בקו ישר עם מרכז קודש הקודשים – או שהיה מצפון או מדרום לקו דמיוני זה?

שיטת רבי יהודה היא שהמזבח אכן עמד בדיוק מול הפתח, כך שהקו שחיבר את שערי המקדש למקום השכינה שעל הכרובים והארון בקודש הקודשים חתך את מרכזו של המזבח. הגמרא מלמדת עוד שני פרטים בשיטתו. ראשית, המלך שלמה קידש את כל העזרה לתפקד כמזבח ה', כי המזבח עצמו היה קטן מהכיל את אלפי הקרבנות שהקריב בחנוכת המקדש; שנית, המזבח לא היה גבוה במיוחד, כשניים וחצי מטר, אך היה רחב וארוך - כשישה עשר מטר על שישה עשר מטר.

לשיטה זו, זוהי תמונת החיבור בין האש היורדת מן השמים לבין אש האדם: פניית האדם מתוך האש שבתוכו יוצרת חיבור בין הכרובים והארון, לפניי ולפנים, לבין מעשה האדם, מלכותו וקיומו, בחוץ. הכלי המאפשר את פניית האדם להקרבה אינו מיתמר לגובה רב מעל האדמה, וגובהו קצת יותר מגובה האדם. כאשר ישנו רצון או צורך, אפשר להפוך את כל העזרות, חלק האדם במקדש, למזבח אחד גדול.