גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשמ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף מו ע"ב
בענין קושיית העולם שהסוטה יכולה לפגל את מנחתה ושוב לא תוכל להיבדק במים המרים
שנינו (מו ע"ב) לענין מחשבת פיגול: "אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד", דהיינו, שמחשבת פיגול הפוסלת אינה תלויה אלא באחד העושה העבודה בבית המקדש - השוחט או המקבל או הזורק, ואילו מחשבת הבעלים אינה פוסלת, ובגמרא הוסיפו: "מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא, א"ר אלעזר ברבי יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין", ומבואר שם שהמחלוקת היא בביאור מקראי התורה, יעו"ש.
ידועה קושיית העולם, דלפי שיטת ר' אלעזר ברבי יוסי, יכולה כל סוטה לפגל את מנחתה, ואם כן שוב לא תיבדק. כי בפשטות נחשבת האשה להבעלים של מנחת הסוטה, כדתנן בקידושין (לו.) שהסוטה מניפה את מנחתה, ומבואר שם בגמרא משום דבעינן תנופה בבעלים, ואם כן כל סוטה תחשוב בלבה מחשבת פיגול בשעת קמיצת המנחה, לאכול השיריים חוץ לזמנם, ושוב לא יבדקוה המים, וכדאיתא בסוטה (כ:): "כמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא". קושיא זו מוזכרת בהרבה ספרי אחרונים, וחיבורו של הגאון רבי יוסף ענגיל ז"ל המכונה 'גבורות שמונים' מבוסס ליישב קושיא זו בשמונים פנים, ונביא בזה כמה תירוצים, ככל שתספיק היריעה.
מחשבת פיגול בדיבור או במחשבה לבד: הגר"י ענגיל בתירוץ כ"א כתב לתרץ בזה על פי השאלה הידועה, אם מחשבת פיגול צריך להוציאה בפה או שפוסלת במחשבה לבד, ונחלקו בזה הראשונים (הארכנו בזה במאמרנו בגל' תשמא), ולפי הסוברים שאין הפיגול פוסל אלא בדיבור לא קשה קושיא זו כלל, משום שאפשר להעמיד עדים על גבה כל שעת הקרבת המנחה שאם תפגל ישמעו. וממשיך לדון אם לדעת הסוברים שמחשבת פיגול אינה פוסלת כי אם בדיבור, האם צריכים גם השמעה לאוזן או סגי בדיבור בחשאי, ואפילו אי נימא דמהני בלי השמעה לאוזן, מכל מקום היו יכולים להזהיר אותה שתשתוק לגמרי כל שעת העבודה, וישגיחו עליה, וכשיראו ששפתותיה מרחשות נדע שפיגלה את מנחתה, ואם תשתוק לגמרי אפשר שפיר להשקותה במים המרים (עי' שד"ח כללים מע' מ כלל יז אות ג).
בעלים מפגלים רק כאשר הכהן העובד לא חשב כלום: בתירוצו הי"ח כתב (וכ"ה בשו"ת בנין שלמה ח"ב קדשים סי' י), כי גם לרבי אלעזר ברב"י, שגם הבעלים בכוחם לפגל, ברור שהכהן כוחו גדול יותר לענין זה מהבעלים, שהרי הוא עושה את ההקרבה בפועל, ובכן הבעלים אין בכוחם לפגל רק אם הכהן מקריב סתם, אכן, אם הכהן מחשב בפירוש בשעת העבודות לאכול דבר שדרכו לאכול בזמנו ובמקומו, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר בזמנו ובמקומו, אזי מחשבת הכהן אלימא טפי ומבטלת מחשבת הבעלים לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו. ובמנחת סוטה הכהן המקריב היה יכול לכוין בשעת הקמיצה להקטיר המנחה ולאכול את השיריים כדין, ושוב לא היה בכוחה לפגל.
האשה זכתה במנחה רק אם תתכפר בה: בשו"ת 'דברי חיים' (או"ח ח"ב סי' טז) בתשובתו אל הגאון בעל ה'כוכב מיעקב' כתב לתרץ, שמה שהמנחה היא ממון האשה, זהו משום שהבעל מזכה לה שתהיה לה שותפות בגווה (עי' ב'גבורות שמונים' בתירוץ הע"ג שכ' שהתורה הקנתה המנחה להאשה), "והנה זה פשוט אם היתה רוצה האשה לזכות חלקה בהמנחה קודם הקדישה בכלי ולפדותה להדיוט חלקה - בוודאי אין במעשיה ממש, דהבעל לא נתן לה רק לנדרה אבל לא לצורכה, ואם כן אם תפגל ולא תתכפר בה בודאי למפרע לא זכתה... וא"כ לא תוכל לפגל מחמת שהוא שלה גם כן, דזה ליתא דאם תפגל מעולם לא זכתה בה".
כעין זה כתב הגאון האדרת זצ"ל (הובא בשד"ח שם אות ב), וז"ל: "ובפשטות נראה, כיון דהמנחה היא באמת של הבעל, ורק משום שבאה בשבילה לברר עוונה ולבודקה לכן חשיבה בעלים... ואם כן זהו דוקא כשנקרבה בהכשר שעל דעת זה הוא מקדיש ומביא המנחה, אבל כשתפגל ותפסול המנחה ולא בדקי לה מים ולא נתברר עונה, אם כן במה תחשב היא בעלים במנחה זאת, שאין לה בה שום ענין וקנין, וממילא שאינה מפגלת", וממשיך שם לדון ביסוד זה, ומסיק: "וכל שלא נקרבה המנחה כהלכתה שתהא יפה לבדיקה ולברר עוונה, אין להאשה בזה תורת בעלים ונפקע כוחה למפרע, ואין כוחה יפה לפגל מנחה זו".
האשה יש לה חלק במנחה רק אם טהורה היא: בשו"ת 'אבני נזר' (חו"מ סי' פו) כתב בזה, ש"מצד הסברא היה נראה, שאין לאשה חלק רק אם טהורה היא, שאז מתכפר עליה שתלד לבנים ובריוח, וגורם לה במנחה שתהיה מותרת לבעלה, אבל אם טמאה היא מה תועלת לה במנחתה, ועל כרחך אין הפיגול מועיל לה כלל שלא יבדקוה המים, שאם נטמאת הא אין לה חלק ואין פיגולה כלום", מפורש יוצא בדבריו, שחלק האשה במנחה אינו דבר מוחלט, והדבר תלוי אם תתכפר בסופה של דבר על ידי המנחה, ולכן אם באמת טמאה היא אין לה חלק במנחה כלל, ואינה נחשבת בעלים של המנחה לפגלה, ושפיר יכולים להשקותה מים המרים (עי' תירוץ נוסף בזה בשו"ת אבני נזר אה"ע ח"ב סי' רלד).
האשה נחשבת רק כשותף ומשום כן אין בכוחה לפגל: בשו"ת 'כוכב מיעקב' (ח"א סי' מח) מובא תירוץ בזה, וכן הביא בשו"ת 'דברי חיים' (שם) בשמו, על פי דברי התוס' (סוטה כג.) שמנחת סוטה הוי מנחה של שותפות – הבעל והאשה, ונמצא שאין האשה כי אם בעלים על חצי הקומץ, כי חצי הקומץ היא שלה וחצי של הבעל, אם כן לא יועיל כלום מחשבת פיגול שלה, שאין יכולים לפגל רק חצי קרבן כי "אין מפגלים חצי מתיר" (עי' זבחים מא:). הגה"ק מצאנז זי"ע בתשובתו העיר על יסוד דבריו, שגם לדברי התוס' הנזכרים אין גדר השותפות בזה - כמי שיש לכל אחד – הבעל והאשה חלק בחצי קומץ, אלא, שכל המנחה נקדשת לשם הבעל ולשם האשה יחד, ויש לכל אחד מהם חלק בכולה, ובאופן כזה אם תפגל נפגל כל המנחה כולה, ואין זה נחשב כמפגל חצי המתיר, ולכן הקושיא עדיין במקומה עומדת, ויעו"ש.
