|
ארוחה עם השכן / אלכס טלפורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מלאכת המחשבת של עריכת סוגיות התלמוד מוליכה אותנו אל הנושא המרכזי, שאינו מובחן ברגע הראשון
השבוע סיימנו את הפרק השני במסכת ביצה ואין הזדמנות טובה מזו להביט לאחור ולנסות ולראות כיצד העצים הרבים יוצרים יער בעל צורה וכיוון. לשם כך כדאי להצטייד בטקסט המסכת ולקראו באופן שונה מעט מזה המצטייר לנו מדי יום ביומו בלימוד הרגיל. שהרי, כמו שהשורות מרכיבות את הדף – הסוגיות בונות את הפרק, באופן המעניק משמעות לקריאה הרציפה והעקבית שלו.
ראשית, המשנה. ניתן לראות במשניות הפרק שלוש חטיבות ברורות. הראשונה (א-ד) מורכבת ממחלוקות בית שמאי ובית הלל ובתור שכזו, היא ממשיכה את משניות הפרק הקודם. שתי המשניות הראשונות דנות ביחסי שבת ויום טוב העוקבים אחד את השני, ואילו שלוש האחרונות עוסקות בהכנת דברים שאינם אוכל ביום טוב (טבילת כלים, עולות, החמת מים לרחצה). החטיבה השניה (ה-ח) מורכבת מארבע משניות, המופיעות שוב ובאותה צורה, בסיום הפרק השני של מסכת עדיות. שתי המשניות הראשונות מספרות על מנהגי בית רבן גמליאל (שלשה להחמיר ושלשה להקל) ור' אלעזר בן עזריה (שלשה דברים שמתיר וחכמים אוסרים) ביום טוב. הקשר בין שתי חטיבות אלו הוא מחלוקות בית שמאי ובית הלל שרבן גמליאל נוקט בהן עמדה. אגב שחיקת הפלפלין בריחים שלהן ע"י ר' אלעזר, מובאות שתי משניות (ט-י) העוסקות בעיקר בטומאת כלים, שהראשון שבהם הוא אותן ריחים של פלפלין. זו היא החטיבה האחרונה.
אם מנסים למצוא מכנה משותף למשניות אלו, ניתן לומר כי רובן מדברות על מלאכות שאינן קשורות ישירות בהכנת אוכל ביום טוב. כיון שמדובר במלאכות הניצבות על הגבול הדק שבין אוכל נפש ונפש (רחיצה, הרחה) או בין הכנת האוכל עצמו למכשירי האוכל (טבילת כלים), היתר עשייתן ביום טוב נתון במחלוקת הבתים.
יש שסוגיית הגמרא מוליכה אותנו למחוזות רחוקים ביותר, לפחות במבט ראשון. כזו היא סוגיית התלמוד למשנת הסמיכה (ד), המשתרעת בין הדפים יט ע"א לכא ע"ב. הדבר הבולט ביותר בסוגיה זו הוא ציטוט ארוך מאוד של ברייתא (התופס עמוד שלם), המחולקת לשני חלקים; הראשון מספר את הסיפור הידוע של תלמידי שמאי שהתנכלו להלל הזקן והשני לדו-שיח ההלכתי בין בית שמאי ובית הלל בנושא הקרבת נדרים ונדבות ביום טוב.
הדיון העוקב את הברייתא מספק לנו את התשובה לכך; דברי רב הונא, בנו רבה ורבא עוסקים בהשלכות דעת בית שמאי – 'לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב...'. נקודת המוצא לדברי אמוראים אלו היא השאלה 'במאי קמיפלגי (-בית שמאי ובית הלל)' והתשובה 'מר סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ומר סבר אין קרבין ביום טוב'. שאלה זו חייבת לבוא אחרי הצגת הויכוח בין הבתים ורק על רקע חלק זה של הברייתא, יש לה מובן. מסיבה זו חולקה הברייתא והחלק הסיפורי שלה הוקדם לחלק הלימודי.
אולם, זהו רק תחילתו של הסיפור. אם נביט בהמשכה של הסוגיה (כא א-ב), נבחין כי שניים הנושאים הנידונים בה: בישול ביום טוב ליהודי ולבהמה וליהודי וגוי. נושאים אלו מובאים כבר בסיומה של הברייתא בתשובתם האחרונה של בית הלל לבית שמאי, '...והלא כבר נאמר "לה'" – כל דלה', אם כן מה תלמוד לומר "לכם"? לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים' (אגב, חלק זה אינו מופיע בגרסת התוספתא והירושלמי לברייתא!). כעת מתחילה מגמת הסוגיה כולה להתברר: הנושא שהטריד את עורכיה הוא שאלת הכנת אוכל לאנשים או בהמות שאינם בכלל מצוות ואיסורי יום טוב. נקודת המוצא הטבעית ביותר לדיון בענין זה, הוא הכנת אוכל לגורם אחר שגם הוא אינו בכלל איסורים אלו – המזבח. הבאת נדרים ונדבות ביום טוב כרוכה בהפרשת חלקים מן הבהמה לקרבן העולה לה', יחד עם אכילת הבשר ע"י בני אדם. לפנינו אם כן מהלך הדן בשלוש מקרים של מלאכת הכנת אוכלים בשותפות: אדם ומזבח ולהבדיל, אדם ובהמה ויהודי וגוי. מבנה מוקפד זה של מהלך הסוגיה מלמד על עריכה מושכלת, המשתמשת באמצעים שונים על מנת לשרשר את חלקיה ולהוביל את הלומד למטרתה ולמחוז חפצה.
|