ארוחה עם השכן / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מלאכת המחשבת של עריכת סוגיות התלמוד מוליכה אותנו אל הנושא המרכזי, שאינו מובחן ברגע הראשון
השבוע סיימנו את הפרק השני במסכת ביצה ואין הזדמנות טובה מזו להביט לאחור ולנסות ולראות כיצד העצים הרבים יוצרים יער בעל צורה וכיוון. לשם כך כדאי להצטייד בטקסט המסכת ולקראו באופן שונה מעט מזה המצטייר לנו מדי יום ביומו בלימוד הרגיל. שהרי, כמו שהשורות מרכיבות את הדף – הסוגיות בונות את הפרק, באופן המעניק משמעות לקריאה הרציפה והעקבית שלו.
ראשית, המשנה. ניתן לראות במשניות הפרק שלוש חטיבות ברורות. הראשונה (א-ד) מורכבת ממחלוקות בית שמאי ובית הלל ובתור שכזו, היא ממשיכה את משניות הפרק הקודם. שתי המשניות הראשונות דנות ביחסי שבת ויום טוב העוקבים אחד את השני, ואילו שלוש האחרונות עוסקות בהכנת דברים שאינם אוכל ביום טוב (טבילת כלים, עולות, החמת מים לרחצה). החטיבה השניה (ה-ח) מורכבת מארבע משניות, המופיעות שוב ובאותה צורה, בסיום הפרק השני של מסכת עדיות. שתי המשניות הראשונות מספרות על מנהגי בית רבן גמליאל (שלשה להחמיר ושלשה להקל) ור' אלעזר בן עזריה (שלשה דברים שמתיר וחכמים אוסרים) ביום טוב. הקשר בין שתי חטיבות אלו הוא מחלוקות בית שמאי ובית הלל שרבן גמליאל נוקט בהן עמדה. אגב שחיקת הפלפלין בריחים שלהן ע"י ר' אלעזר, מובאות שתי משניות (ט-י) העוסקות בעיקר בטומאת כלים, שהראשון שבהם הוא אותן ריחים של פלפלין. זו היא החטיבה האחרונה.
אם מנסים למצוא מכנה משותף למשניות אלו, ניתן לומר כי רובן מדברות על מלאכות שאינן קשורות ישירות בהכנת אוכל ביום טוב. כיון שמדובר במלאכות הניצבות על הגבול הדק שבין אוכל נפש ונפש (רחיצה, הרחה) או בין הכנת האוכל עצמו למכשירי האוכל (טבילת כלים), היתר עשייתן ביום טוב נתון במחלוקת הבתים.
יש שסוגיית הגמרא מוליכה אותנו למחוזות רחוקים ביותר, לפחות במבט ראשון. כזו היא סוגיית התלמוד למשנת הסמיכה (ד), המשתרעת בין הדפים יט ע"א לכא ע"ב. הדבר הבולט ביותר בסוגיה זו הוא ציטוט ארוך מאוד של ברייתא (התופס עמוד שלם), המחולקת לשני חלקים; הראשון מספר את הסיפור הידוע של תלמידי שמאי שהתנכלו להלל הזקן והשני לדו-שיח ההלכתי בין בית שמאי ובית הלל בנושא הקרבת נדרים ונדבות ביום טוב.
הדיון העוקב את הברייתא מספק לנו את התשובה לכך; דברי רב הונא, בנו רבה ורבא עוסקים בהשלכות דעת בית שמאי – 'לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב...'. נקודת המוצא לדברי אמוראים אלו היא השאלה 'במאי קמיפלגי (-בית שמאי ובית הלל)' והתשובה 'מר סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ומר סבר אין קרבין ביום טוב'. שאלה זו חייבת לבוא אחרי הצגת הויכוח בין הבתים ורק על רקע חלק זה של הברייתא, יש לה מובן. מסיבה זו חולקה הברייתא והחלק הסיפורי שלה הוקדם לחלק הלימודי.
אולם, זהו רק תחילתו של הסיפור. אם נביט בהמשכה של הסוגיה (כא א-ב), נבחין כי שניים הנושאים הנידונים בה: בישול ביום טוב ליהודי ולבהמה וליהודי וגוי. נושאים אלו מובאים כבר בסיומה של הברייתא בתשובתם האחרונה של בית הלל לבית שמאי, '...והלא כבר נאמר "לה'" – כל דלה', אם כן מה תלמוד לומר "לכם"? לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים' (אגב, חלק זה אינו מופיע בגרסת התוספתא והירושלמי לברייתא!). כעת מתחילה מגמת הסוגיה כולה להתברר: הנושא שהטריד את עורכיה הוא שאלת הכנת אוכל לאנשים או בהמות שאינם בכלל מצוות ואיסורי יום טוב. נקודת המוצא הטבעית ביותר לדיון בענין זה, הוא הכנת אוכל לגורם אחר שגם הוא אינו בכלל איסורים אלו – המזבח. הבאת נדרים ונדבות ביום טוב כרוכה בהפרשת חלקים מן הבהמה לקרבן העולה לה', יחד עם אכילת הבשר ע"י בני אדם. לפנינו אם כן מהלך הדן בשלוש מקרים של מלאכת הכנת אוכלים בשותפות: אדם ומזבח ולהבדיל, אדם ובהמה ויהודי וגוי. מבנה מוקפד זה של מהלך הסוגיה מלמד על עריכה מושכלת, המשתמשת באמצעים שונים על מנת לשרשר את חלקיה ולהוביל את הלומד למטרתה ולמחוז חפצה.
תינוק מכשיר חיילים?
כאן חייב הלומד לעצור, להישיר מבט ולשאול את עצמו את השאלה, מהי באמת מטרת הסוגיה. במילים אחרות, אם ראינו שמבנה הסוגיה אינו מקרי וחלקיה צורפו אחד לאחד בכוונת מכוון ולא כגיבוב מקרי, יש לזהות את הטרמינוס של המהלך כולו. דומה שהנושא האחרון בסוגיה, הכנת אוכל לגוי ביום טוב, הוא הוא אותו עניין שבו מתחבטים האמוראים ולטובתו היא נבנתה בצורתה זו. מה חשיבותו הגדולה כל כך של ענין זה, שהוקדש לו מאמץ עריכתי כה גדול?
לשם כך נפנה לסוגיה עצמה וננסה לנתחה.
הנושא נפתח בשאלה שנשאל רב הונא (דור שני של האמוראים בבבל) ובתשובה שלו:
הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא, מהו לאפותה ביום טוב (רש"י: המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו ואנשי מלחמתו)?
אמר ליה: חזינא, אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא, חזיא לינוקא ושרי, ואי לאו – אסור.
היינו, אם חייל בצבא המלך עשוי לתת לתינוק מן הפת שלו, הרי שניתן להגדיר את הפת הנאפית לאותם גויים, כפת הנעשית גם לישראל ולכן מותר לאפותה ביום טוב, כדין אוכל נפש. ברור לחלוטין שהביסוס להיתר זה הוא פורמלי בלבד. הענקה (פוטנציאלית!) של חתיכת לחם לתינוק יהודי, לא הופכת את אפיית כל הכיכרות הנחוצות להאכלת פלוגת חיילים בוגרים למלאכה המותרת ביום טוב. המציאות ההיסטורית העגומה העולה מתשובתו של רב הונא, מלמדת כי לבני אותו כפר אין כלל ברירה; או שיעמלו בחג על האכלת ה'חילא', או שחג זה יהפך להם לחגא.... כך בדיוק עולה מן הברייתא הבאה המתארת מצב דומה בארץ ישראל בדור שאחרי החורבן:
מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש, בשחרית מצאו ר' יהודה בן בבא, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל והאכלנום, ופטרנום לשלום.
אלא שדעתו של ר' יהודה בן בבא לא היתה נוחה ממעשה בני העיר:
אמר לו: תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם, שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים.
ברור שלפנינו מגמות פסיקתיות שונות; ר' יהודה בן בבא מוכן להמליץ לציבור להסתכן בנפשו, בעוד שרב הונא נתלה בקולב הלכתי קלוש למדי על מנת להתיר לבני הכפר להינצל. על אף הדיון האמוראי בסתירה זו ובנסיון לישבה, נראה שלא לכך שואף התלמוד. פסיקת רבא והמעשה של מרימר ומר זוטרא המסיימים את המהלך, מגלים לנו את העומד מאחורי הסוגיה כולה (כא ב):
אדבריה רבא למר שמואל ודרש: מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו.
מרימר ומר זוטרא כי הוה מקלע להו נכרי ביום טוב אמרו ליה: אי ניחא לך במאי דטריחא לן - מוטב, ואי לא - טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן.
המציאות העולה ממעשה אמוראים מאוחרים אלו (דור רביעי ושישי בבבל) שונה בתכלית; מדובר ביחסי שכנות של שלום ואולי אף בקשרי רעות שבין היהודי והגוי, הגרים לפעמים דלת ליד דלת. במקרה כזה ניתן היה בקלות להקיש מהיתר בית הלל לשחוט קרבן שחלקו עולה למזבח ומהיתר אפיית עיסת כלבים, לענין הוספת תבשיל למשפחת הגוי המוזמנת לסעודת החג. הרי על עקרון זה בדיוק מושתת פסקו של רב הונא – אם היהודי עשוי לאכול מן התבשיל מותר להכינו לגוי! כנגד זאת יוצאת הסוגיה ופוסקת: דין המזבח והחיה התלויה בך אינו כדין הגוי; לראשונים ניתן להכין אוכל בשותפות, אך לא לאחרון.
מן המאמץ הספרותי המוקדש להעלאת הנושא, ניתן ללמוד על הרלוונטיות של שאלה זו, על רקע המציאות שבשלהי תקופת האמוראים. ניתוח רצף חלקי הסוגיה חושף את מגמתה ואגב כך מלמדנו פרק קטן בהלכות עריכת הסוגיה התלמודית.
