הטוענים לכתר / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

ייתכן שבמסורת המחלקת את מקומו של מזבח העולה בין בנימין ליהודה רמוז הד למאבק ההנהגה שהתחולל בין השבטים – החל מימי שאול ודוד ועד לתקופת רבן גמליאל דיבנה

פרק איזהו מקומן של זבחים שגור על לשון העם – נהוג לאומרו כהקדמה לתפילת השחרית מדי יום. הוא מפרט את מקום השחיטה וההקרבה של הקרבנות השונים, לצד דינים נוספים הנוגעים לקבלת הדם ולזריקתו ועוד. דם קרבן העולָה, ששחיטתו בצפון העזרה, טעון 'שתי מתנות שהן ארבע'. סוגיית התלמוד מבארת שזריקת הדם הייתה נעשית בשני קודקודי המזבח האלכסוניים זה לזה. בכל קודקוד נותן הכהן את הדם לשני כיוונים, וכך מקבלים 'שתי מתנות שהן ארבע'. אופן זריקה זה נובע מן הצורך שהדם יינתן "על המזבח סביב" (ויקרא א, ה) מחד, ומכך שבעולה הדם ניתן כנגד יסוד המזבח מאידך. והנה, בקדקוד אחד של המזבח לא היה יסוד – עובדה תמוהה במבנה כה סימטרי. וכך הולך ומפרט התלמוד (זבחים נג ע"ב):

עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד.
מאי טעמא?
אמר ר' אלעזר: לפי שלא היתה בחלקו של טורף [= בנימין], דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה.
אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין [ראה שרטוטו הידוע של רש"י], והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה שנאמר (דברים לג): "חופף עליו כל היום", לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן [= מארח] להקב"ה שנאמר (שם): "בין כתפיו שכן".

מתברר אם כן שרובו של המזבח שכן בחלקו של בנימין, ומיעוטו בזה של יהודה. הרקע הרחב למציאות מוזרה זו הוא חלוקתה של ירושלים בין השבטים, או באופן מדויק יותר – השאלה האם ירושלים אכן התחלקה לשבטים. מחלוקת זו אינה מענייננו כאן, אך ברור כי עיר הבירה של מלכות ישראל ממוקמת באזור הגבול בין שני שבטים אלו. עובדה זו אינה מקרית כמובן. המשך הסוגיה מספר על חיפושם של דוד ושמואל אחר המקום הראוי למקדש (זבחים נד ע"ב, בעברית):

מהו שכתוב (שמואל א יט): "וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה", וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם. אמרו, כתוב (דברים יז): "וקמת ועלית אל המקום", מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא היו יודעים מקומו היכן. הביאו ספר יהושע. בכל (תיאור גבולות נחלות השבטים) כתוב (יהושע יח): "וירד ועלה הגבול, ותאר הגבול", (ואילו) בשבט בנימין "ועלה" כתוב, "וירד" לא כתוב. אמרו: הרי שכאן הוא מקומו.

לראייתם של חז"ל, בנימין נלחם על כך שמקום המקדש יהיה בנחלתו, ודוד עם שמואל יישמו רצון זה. לא זו אף זו, צרה הייתה עינו של בנימין על רצועה קטנה הנתונה תחת מזבח העולה, שנפלה בכל זאת בחלקו של אחיו יהודה.

אלא שבנימין הוא כמובן לא אחיו המלא של יהודה – אמותיהם צרות היו זו לזו. מלכה הראשון של ישראל היה שאול בן קיש מבנימין, ואחיו בנפש של בנו יהונתן הוא דוד בן ישי בית הלחמי מיהודה – ראש וראשון לשושלת מלכי בני דוד, שושלת המסתיימת במלך המשיח עצמו. כל אלה דברים ידועים הם, ומלמדים על התחרות המובנית בין שני גורמים אלו בהנהגת העם. אם נוסיף לכך את העובדה כי לאחר שיבת ציון שרדו (כמעט) רק שני שבטים אלו, הרי שפוטנציאל החיכוך ביניהם לא תם עם ניצחונה של מלכות יהודה על זו של שבט בנימין כאשר נהרגו המלך ובנו בקרב עם פלשתים בגלבוע. בימי המשנה והתלמוד שלטה ברמה שושלת הלל הזקן במשך חמישה עשר דורות, וזו גיבתה את סמכותה במסורת כי צאצאי בית דוד היו.

האם דעת חז"ל הייתה נוחה ממצב זה? אנו יודעים ממקורות לא מעטים שהם לא ראו בעין יפה את בני השושלת האחרונים, שבהם היו נכדיו וניניו של רבי יהודה הנשיא. אך ביקורת סמויה ניתן לזהות גם כלפי הדמויות המרכזיות בה, כרבן גמליאל ורבי נכדו. האם ניתן לשמוע ממסורת זו על חלוקת שטחו של מזבח העולָה בין שני השבטים הד למתח זה? האם בכך שסוגיית התלמוד מעניקה ליהודה את לשכת הגזית, מקום מושבה של הסנהדרין, ואילו את מקום השכינה לבנימין, ניתן להבין כי החכמים אינם נותנים לצאצאי בית דוד carte blanche לעשות בו כרצונם?
 

לאן נעלם הידיד?

ייתכן כי ניתן להבחין במתח זה, בין השאר, גם בשני מקורות נוספים הקשורים בסוגיה זו של בבלי זבחים. המקור הראשון הוא מדרש ההלכה לספר דברים, הספרי, הדן בברכת משה לשבט בנימין לפני מותו ולפני כניסת העם לארץ המובטחת – פסוקים העומדים בבסיס סוגיית הבבלי (ספרי דברים, פי' שנב):

"לבנימן אמר ידיד ה'",
חביב בנימן שנקרא ידיד למקום, שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם מי שהמלך אוהבו.
שישה הם נקראו ידידים: (1) הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד, שנאמר (ישעיה ה א): "אשירה נא לידידי". (2) אברהם נקרא ידיד, שנאמר (ירמיה יא טו): "מה לידידי בביתי". (3) בנימן נקרא ידיד, שנאמר (כאן): "לבנימן אמר ידיד ה'". (4) שלמה נקרא ידיד, שנאמר (ש"ב יב כה): "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה". (5) ישראל נקראו ידידים, שנאמר (ירמיה יב ז): "נתתי את ידידות נפשי". (6) בית המקדש נקרא ידיד, שנאמר (תהלים פד ב): "מה ידידות משכנותיך".
יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד. יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד בחלק בנימן שנקרא ידיד להקדוש ברוך הוא שנקרא ידיד.

מדרש יפהפה הוא זה, המקשר את ידידי נפשו של בורא העולם, אב הרחמן - קישור המוביל לבניינו של בניין עדי-עד. אך אם נשים את לִבנו לסיומו של המדרש, ל'מכה בפטיש' שלו, הרי שנראה כי משהו חסר. שישה ידידים נמנו בגוף המדרש ובסיומו רק חמישה. בונה המקדש, שלמה, אינו מוזכר (בכל כתבי היד) - ובמקומו בוני המקדש הם ישראל! האם מבין השורות ניתן לזהות כאן צל-צִלה של הסתייגות חכמים מעליונותו של זרע בית דוד ומבעלותו על בית ה'?

לפני שנפנה למקור הבא, נעיר כי יהודה ובנימין 'רבים' ביניהם על מקום מזבח העולה שבלב בית המקדש – מקום שאסור באיסור כרת במדרך כף רגלם! שהרי רק לכהנים בני אהרון הזכות והחובה להזות את הדם כנגד יסוד המזבח. שבט לוי הוא גם השבט השלישי ששרד בגלות בבל, והרי הוא הצלע השלישית בצלעות המשולש המרכיב את עם ישראל לאחר גלותו הראשונה. והנה, בראיית חז"ל, שטח הכהונה נחשב רק שטח התגוששות בין שני השבטים המרכזיים הטוענים לכתר המלכות. לא עולה אפילו האפשרות ששטח המקדש יהווה מעין 'אקס-טריטוריה' השייך לשבט המופקד על עבודת המקדש! מסתבר כי הבסיס לגישה זו הוא ההיסטוריה העגומה של ימי בית שני, למן ימי החשמונאים ועד לבית צדוק הכהן, שבה למעמד הכהונה היה חלק גדול בהתפוררות המרקם החברתי בירושלים וביהודה - התפוררות שבסופו של דבר הביאה בשנית לחורבן הנורא של בית המקדש.

לבושי המדים

נפנה מבטנו כעת לסיפור הידוע של ה'פוטש' כנגד רבן גמליאל דיבנה. ותחילה אזכור קל: ר' יהושע חלק על רבן גמליאל בשני אירועים קודמים, כאשר באחד מהם, מעשה ברבי צדוק, ביזה רבן גמליאל את ר' יהושע בפני כל קהל בית המדרש. במקרה הסופי, המובא בהרחבה במסכת ברכות (בבלי, כז ע"ב – כח ע"א), גרס ר' יהושע כי תפילת ערבית רשות כנגד דעתו של רבן גמליאל שהיא חובה. אחרי ביזיון נוסף (וזהה) של ר' יהושע בידי רבן גמליאל, החליטו יושבי בית המדרש להדיח את הנשיא מתפקידו ולהושיב במקומו את ר' אלעזר בן עזריה. לפעולה זו היו השלכות מרובות, שאחת החשובות שבהן הייתה פתיחת שערי בית המדרש בפני כל החפץ בלימוד התורה. בסופו של עניין הלך רבן גמליאל אצל ר' יהושע וביקש ממנו מחילה, ולאחר שזו ניתנה (באופן מסויג למדי) נשלחה הודעה מר' יהושע לבית המדרש כי כעת צריך ר' אלעזר לפנות את כיסאו לטובת רבן גמליאל. בפעם הראשונה שלח ר' יהושע את המסר בידי 'כובס', אך ר' עקיבא סירב לפתוח את שערי בית המדרש בפניו ולקבלו. בפעם השנייה הלך ר' יהושע בעצמו לבית המדרש, ואת המסר שהתקבל סִגנן בצורה שונה. שני המסרים עניינם שווה, אך מלבושם שונה מאוד ומלמד רבות. והנה הם כלשונם, המזכירה מאוד את מדרש הספרי, 'יבוא ידיד בן ידיד...' (ברכות כא ע"א):

שלח להם רבי יהושע לבית המדרש:
"מי שלובש מדים ילבש מדים, ומי שלא לובש מדים יאמר לו למי שלובש מדים פשוט מדיך ואני אלבשם?!"
אמר להם רבי עקיבא לחכמים: "סגרו השערים, שלא יבואו עבדי רבן גמליאל ויצערו לחכמים".
אמר רבי יהושע: מוטב שאקום ואלך אני אליהם. בא ודפק על השער. אמר להם:
"מזה בן מזה יזה, ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: 'מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה ?!"

אמרתו הראשונה של ר' יהושע נוגעת למדים, היינו לבגדי המלכות של הנשיא. המסר לחכמים ולר' אלעזר בן עזריה הוא שמי שאינו מלך ואינו בן מלך אינו יכול להחליף את בן שושלת המלוכה. המסר השני זהה כאמור לראשון, אך הוא מדמה את הנשיא לכהן, שרק הוא יכול לטהר את טמא המת מטומאתו, ולכן מי שאינו כהן (ר' אלעזר) אינו יכול להלעיז על הכהן (רבן גמליאל) שמֵי טהרתו אינם כשרים.

רבן גמליאל מזרע בן דוד היה, והלבוש הראשון של המסר קרוב יותר לאמת מן האחרון. מדוע אם כן לא התקבל? כאן עלינו להתמקד במדים, המוזכרים בספר שמואל בעניין כמעט זהה (שמו"א יז), במלחמת פלשתים ומאבק דוד וגלית:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשתִּי הַזֶּה... וַיֹּאמֶר שאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ. וַיַּלְבֵּש שאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשת עַל רֹאשוֹ וַיַּלְבֵּש אֹתוֹ שרְיוֹן. וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

וכך רואה המדרש סצנה טעונה זו (ויקרא רבה, פר' כו):

..."וילבש שאול את דוד מדיו", וכתיב בשאול (שמואל א', ט) "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". כיוון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו [= מתאימים לדוד], מיד הכניס בו עין הרע. כשראה דוד שהלבין פני שאול, אמר לו "לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי, ויסירם דוד מעליו".

המדים הם סמל למאבק שאול ודוד על המלוכה – מאבק בנימין ויהודה. והנה, דווקא טיעון זה לא מתקבל על ידי ר' עקיבא, ושערי בית המדרש נותרים חתומים. רק משעולה הדימוי הכוהני נפתחים השערים, ור' אלעזר בן עזריה מפנה את מקומו לרבן גמליאל. אך כעת אין זה פינוי מקום מוחלט, אלא שותפות (שם): 'ידרוש רבן גמליאל שלוש שבתות ור' אלעזר בן עזריה שבת אחת'. שותפות דומה (ואולי הפוכה) לזו של מזבח העולה.

ייתכן אפוא שדעתם של חכמים לא הייתה נוחה מהשלטון-ללא-מצרים של בית דוד, וכי התייחסו אליו בחשדנות ולעתים אף בהתקוממות גלויה. הסתכלות זו שונה מן המקובל, המבוטא היטב בתפילתו של כהן (!) גדול ביום הכיפורים, 'לא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה' - ופותחת פתח להערכה מחדש של שלטון המלוכה האבסולוטי בישראל.