צורתא דשמעתא - ניתוח סוגיות בכלים צורניים                                   לרקע וביאור שיטת הלימוד - לחץ כאן
אברהם ליפשיץ

בספק אם כזית כזית תנן או כזית וכזית תנן

א. אמר עולא ואיתימא רב אושעיא: אפשר ידעין חברין בבלאה, כזית כזית תנן או כזית וכזית תנן? כזית כזית תנן, אבל כזית וכזית - דברי הכל עירוב מחשבות הוי, או דלמא כזית וכזית תנן, דלרבי יהודה פרטא הוי, וכל שכן כזית כזית?
ב. תא שמע, דבעא מיניה לוי מרבי: חישב לאכול כזית למחר בחוץ, מהו? א"ל זו שאילה, עירוב מחשבות הוי. אמר לפניו רבי שמעון ברבי: לא משנתינו היא? לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ - פסול ואין בו כרת, הא אידך עירוב מחשבות הוי! א"ל: הוא שאל בי דבר חכמה, ואת אמרת משנתינו, לדידך דאתניתך תרתי לא קשיא לך, לדידיה דלא אתניתיה אלא חדא ושמעינהו לרבנן דקא גרסי תרתי, וסבר: דידי דווקא ודידהו עירוב מחשבות הוי, או דלמא דידהו דווקא ולדידי שיורי שייר לי, ומדשייר לי לדידי, הא שייר להו לדידהו נמי בהך.
ג. והי אתנייה? אילימא כזית וכזית אתנייה, האי לאו שיורא הוא! אלא כזית כזית אתנייה. ותיבעי ליה כזית וכזית!
ד. סבר: איבעי מיניה חדא דשמענא תרתי, דאי בעינא כזית וכזית, הא ניחא אי אמר לי כללא, כ"ש כזית למחר בחוץ, אלא אי אמר לי פרטא, אכתי כזית למחר בחוץ קא מיבעיא לי.
ה. אי הכי, השתא נמי התינח אי אמר ליה כזית למחר בחוץ פרטא, כ"ש כזית וכזית, אלא אי א"ל כללא, אכתי כזית וכזית מיבעי ליה!
ו. אם כן, מרתח רתח, השתא כזית וכזית כללא, כזית למחר בחוץ מיבעיא? (לישנא אחרינא: כזית למחר בחוץ פרטא כזית כזית מיבעיא?). 
 

רקע

נחלקו תנאים במשנה (כט ע"ב) במי שחשב בעבודות הדם שתי מחשבות פסול:

לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ - פסול ואין בו כרת. אמר רבי יהודה, זה הכלל: כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום - פגול וחייבין עליו כרת, ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן - פסול ואין בו כרת; וחכמים אומרים: זה וזה פסול ואין בו כרת.

המחלוקת מתמקדת במקרה הראשון: חשב לאכול כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו. לחכמים עירוב מחשבות הוי, דהיינו כללא ופסול, לר"י אין כאן עירוב אלא פרטא הוי ופגול (דתפוס לשון ראשון).

הנדון בסוגיא הוא מהו המקרה המדויק אותו הגדיר רבי יהודה כפרטא. בענין זה מוצגים שלושה מקרים שונים של שתי המחשבות הנ"ל:
1. כזית חוץ לזמנו כזית חוץ למקומו
2. כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו
3. כזית למחר בחוץ

הדינים האפשריים הם שניים:
א. 'פרטא', אין כאן עירוב מחשבות, ופגול
ב. 'כללא', יש כאן עירוב מחשבות, ופסול

דירוג המקרים הוא מהפרטא לכללא: המקרה הראשון נוטה יותר לפרטא, כיוון שאין כל חיבור בין שני הזיתים; המקרה השני נוטה יותר לכללא כיוון שיש וי"ו החיבור בין שני הכזיתים; המקרה השלישי קיצוני עוד יותר לכיוון הכללא כיוון שהוא עוסק רק בכזית אחד.

הסוגיא משתמשת בדירוג זה שבין המקרים לדיוק ממקרה אחד על האחר. מהגדרת פרטא במקרה מסוים ניתן להסיק (מק"ו) שהוא הדין במקרה ה'גדול' ממנו, אך לא ניתן להסיק למקרה ה'קטן' ממנו. ומנגד: מהגדרת כללא במקרה מסוים ניתן להסיק (מק"ו) שהוא הדין במקרה ה'גדול' ממנו, אך לא ניתן להסיק למקרה ה'קטן' ממנו.
 

מהלך הסוגיא

סעיף א - הספק
הספק בו פותחת הסוגיא הוא האם גורסים במשנה כמקרה 1, ובו סובר רבי יהודה שפרטא הוי, ואילו במקרה 2 הוא יודה לחכמים שכללא הוי, או שגורסים במשנה כמקרה 2, ואפילו בו סובר רבי יהודה שפרטא הוי, וכ"ש במקרה 1. (בדעת חכמים מניחה הגמרא שהם סוברים כללא אפילו במקרה 1, וצ"ע מדוע לא הסתפקה הגמרא בדעתם על מקרה 1 אם גורסים במשנה כמקרה 2.)



השורה השלישית לא מופיעה בספק הגמרא, ולכן סגרנו אותה בסוגריים. אמנם ניתן להשלים אותה בטור הימני מקל וחומר: אם במקרה 2 כללא ק"ו במקרה 3. בטור השמאלי ניתן להשלים אותה מדיוק: דווקא במקרה 2 פרטא, אך במקרה 3 כללא, כפי שהגמרא עצמה מדייקת בטור הימני ממקרה 1 למקרה 2.

סעיף ב, הפשיטה מהברייתא
הברייתא נחלקת לשלושה שלבים:
א. הספק של לוי, ותשובתו של רבי
ב. הדיוק של רשב"ר
ג. ההסבר של רבי את הספק של לוי.

א. הספק של לוי הוא על שיטת רבי יהודה במקרה 3. רבי משבחו שאכן שאלה היא, ועונה לו שבמקרה 3 גם רבי יהודה מודה, שכללא הוא, ופסול. לכאורה בשלב זה של הברייתא עדיין לא ניתן לפשוט את שיטת רבי יהודה למקרה 2 (מאוחר יותר יתברר שמכך שרבי לא רתח כן ניתן להסיק שמקרה 2 הוא פרטא).

ב. רשב"ר רוצה לדייק מהמשנה את הדין (כפי שהשיב רבי): כיוון שבמשנה רבי יהודה קובע שמקרה 1 הוא פרטא משמע שהמקרים האחרים הם כללא. בנוסח הגמרא כפי שהוא לפנינו רשב"ר מצטט את המשנה כפי שהיא לפנינו, ומכך עולה לכאורה שגם מקרה 2 וגם מקרה 3 הם כללא, אך מהשלב הבא בברייתא משמע שרשב"ר גרס במשנה כמקרה 2, או מקרה 1 וגם מקרה 2, ומכך דייק רשב"ר שמקרה 3 הוא כללא.

ג. רבי עונה לבנו, שיש הבדל בין נוסח המשנה כפי ששנה ללוי, ובין נוסח המשנה כפי ששנה לבנו. לבנו הוא שנה שר"י סובר שאף מקרה 2 פרטא הוי, ומכך אכן ניתן לדייק, שמקרה 3 כללא הוי. ללוי הוא שנה בשיטת רבי יהודה רק את מקרה 1. ואמנם לכאורה ניתן לדייק מכאן עוד יותר, שהן מקרה 2 והן מקרה 3 כללא הוי, אלא שלוי שמע (מתלמידיו האחרים של רבי) גם את הנוסח ששנה רבי לבנו, דהיינו לוי שמע מרבי עצמו שהמשנה עוסקת במקרה 1, ומתלמידי רבי שמע שהיא עוסקת גם במקרה 2. לכאורה עדיין ניתן לדייק לפי שתי האפשרויות שמקרה 3 כללא הוי, אלא שהספק של לוי היה כדלהלן:
אפשרות א: מה ששנה רבי ללוי הוא הנכון, והתלמידים האחרים הוסיפו בטעות את מקרה 2,
אפשרות ב: מה ששנה לתלמידים האחרים (מקרה 1 וגם מקרה 2) הוא הנכון, ומה ששנה לו (מקרה 1) הוא בבחינת תנא ושייר. אם רבי שייר במה ששנה ללוי אולי גם הוא שייר במה ששנה לתלמידים האחרים, כך שגם את מקרה 3 רבי יהודה מגדיר כפרטא.
נתאר את שתי האפשרויות בטבלה, כאשר את מה שרבי לא שנה במפורש סגרנו בסוגריים.



סעיף ג, קושיית הגמרא על שאלתו של לוי
מהטבלה האחרונה ניתן לראות שיש שני הבדלים בין שתי האפשרויות, ההבדל בשורה האמצעית ובשורה התחתונה. ממילא קשה לגמרא מדוע לוי שאל את רבי דווקא על השורה התחתונה ולא שאל קודם לכן על השורה האמצעית (שהיא השורה הסמוכה לזו שרבי שנה לו).

סעיף ד-ו, העדיפות לשאלה על השורה התחתונה
הסעיפים הבאים מבוססים על ההנחה שלוי רצה לשאול שאלה אחת בלבד, ולכן הוא בחר לשאול את השאלה שמהתשובה שהוא יקבל הוא יכול להסיק על שתי השורות גם יחד. שאלה זו היא דווקא על השורה התחתונה, משום שאם הוא ישאל על השורה האמצעית לא ניתן יהיה להסיק את הדין בשורה התחתונה. כיצד?
אם הוא ישאל על השורה האמצעית ורבי יענה שהיא כללא אכן נוכל להסיק (בק"ו) שגם השורה התחתונה היא כללא. ברם, אם הוא יענה שהשורה האמצעית היא פרטא לא נוכל להסיק את הדין בשורה התחתונה.
נרשום בשני הטורים שבטבלה את התשובות שרבי היה יכול לענות לשאלה על השורה האמצעית, ובסוגריים את מה שניתן להסיק מתשובות אלו בק"ו (לא נסמן את השורה העליונה כיוון שעל כך לוי לא הסתפק (ולפי כל צדדי הספק ההגדרה שם היא פרטא):



כיוון שבטור השמאלי המשבצת התחתונה נותרת עם סימן שאלה לכן העדיף לוי לא לנסח את שאלתו על השורה האמצעית.
אלא שכאשר אנו בודקים את האפשרויות לענות על השאלה שלוי כן שאל, דהיינו השאלה על השורה התחתונה אנו מוצאים שוב סימן שאלה באחת המשבצות: אם רבי יענה שהשורה התחתונה היא פרטא אכן נוכל להסיק (בק"ו) שהשורה האמצעית אף היא פרטא. ברם, אם רבי יענה שהשורה התחתונה היא כללא (כפי שאכן ענה!) לא נוכל להסיק את הדין בשורה האמצעית.



כיוון שעדיין יש סימן שאלה באחת המשבצות, חוזרת אם כן השאלה מדוע העדיף לוי לשאול על השורה התחתונה ולא על השורה האמצעית.
בתשובת הגמרא (סעיף ו) נוסף נתון חדש ממנו ניתן להסיק נתונים: לא רק מתוכן תשובתו של רבי אלא גם מסגנון תשובתו: סגנון של ניחותא (זן שאלה!) או סגנון כועס (מרתח רתח). מנתון זה ניתן להסיק את הדין במשבצת האמצעית בטור הימני. כיצד?
אם במשבצת באמצעית היה הדין כללא היה רבי עונה בכעס: כיוון שאפילו באמצעית הדין הוא כללא מדוע אתה שואל רק על השורה התחתונה, הפשוטה יותר, היית צריך לשאול על השורה האמצעית! כיוון שרבי ענה בניחותא ניתן להסיק שבשורה האמצעית הדין הוא פרטא (שפי שאכן מתאמת מתשובתו של רבי לבנו).
נתאר את שלוש האפשרויות בטבלה:



בטור השמאלי הסקנו את השורה האמצעית על ידי קל וחומר. בטורים הימניים הסקנו מתוך הסגנון של התשובה (בטור הכי ימני מסתבר שחלק מהרתיחה היה אמירה מפורשת שהשורה האמצעית היא כללא).

 

נספח

כאן יש להקשות מדוע לא ניתן להסיק באותו אופן גם אם היה לוי שואל על השורה האמצעית: אם רבי יענה פרטא בניחותא נדע שבשורה התחתונה הדין הוא כללא, שהרי אם גם בתחתונה היה הדין פרטא היה רבי רותח: אפילו בשורה התחתונה הדין הוא פרטא, ומדוע אתה שואל רק על האמצעית. נתאר זאת בטבלה:



חוזרת אם כן השאלה מדוע לא שאל לוי על השורה האמצעית. [מעניין לציין שהנוסח המובא בסוגריים בסוף הסוגיא (שנמחק על ידי חלר מהמפרשים) מציג בדיוק קושיא זו שאנו מעלים כעת]
תשובה לדבר נעוצה בבירור ה'רתיחה' שהגמרא מתארת בסעיף ו, טור ימני. נחזור על הטבלה של סעיף ו ונמלא לצורך ההסבר גם את השורה העליונה:



הרתיחה בטור הימני לא נובעת מכך שיש חידוש יותר גדול בשורה האמצעית מאשר השורה התחתונה עליה שאל רבי. הסיבה לרתיחה היא העובדה שרבי שנה ללוי את השורה העליונה בלבד, והוא בא ושואל על השורה התחתונה. מכך משמע שלוי מניח שדין השורה האמצעית כדין השורה העליונה, ולכן הוא שואל רק על התחתונה. כיוון שהטור הימני מתאר מצב בו גם דין השורה האמצעית שונה מהשורה העליונה היה רבי צריך להעמיד את לוי על טעותו. אין זו סתם רתיחה של כעס אלא תיקון טעות העומדת בבסיס שאלתו של התלמיד. כל זה נכון למצב בו לוי שואל על השורה התחתונה.
לפי זה אם לוי היה שואל על השורה האמצעית אין שום מקום לרתיחה. גם אם דין השורה התחתונה מחודש יותר מדין השורה האמצעית (פרטא) אין הכרח שרבי יבהיר זאת לתלמידו. התלמיד שאל כדין על השורה הסמוכה לזו שורה לו רבו, והרב השיב רק על התשובה שנשאל. ממילא אם רבי היה משיב שהשורה האמצעית היא פרטא (גם אם משיב בניחותא) לא היינו יודעים מה הדין בשורה התחתונה. הטבלה המתארת מצב זה היא אותה טבלה שמלאנו בסעיף ה.
 

סיכום

הספק שעלה בפתיחת הסוגיא, אם המשנה עוסקת בשורה העליונה (כזית כזית) או האמצעית (כזית וכזית) נפשט מהדו שיח של רבי עם בנו: היו שני נוסחים במשנה, לחלק מהתלמידים (לוי) שנה רק את השורה העליונה ולחלק את השורה האמצעית (ובק"ו שבשורה העליונה סובר ר"י פרטא). מכל מקום מבחינת הדין אין חילוק בין שני הנוסחים, שרבי יהודה סובר שגם בשורה האמצעית הגדר הוא כללא, ומה ששנה ללוי היה בבחינת תנא ושייר. אגב ברייתא זו התברר גם שבשורה התחתונה (כזית למחר בחוץ) מודה רבי יהודה שהגדר הוא כללא. 

כתב: אברהם ליפשיץ  © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.