גזירה שוה מהו שילמד בגזירה שוה
זבחים נ ע"א
"דבר הלמד בגזירה שוה מהו שילמד בגזירה שוה?
אמר רמי בר חמא, תניא: (ויקרא ז) סלת מרבכת...
אלא אמר רבא, תניא: (ויקרא ד, יא-יב) וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ. וְהוֹצִיא...".
כל שאלות הגמרא אינן אלא בקדשים, כדלעיל בדף מט ע"ב:
"אמר ר' יוחנן: בכל התורה כולה למידין למד מלמד, חוץ מן הקדשים שאין דנין למד מלמד".
ובשאר כל התורה כולה לא היה ספק כלל, ונלמדו שרשרות שלמות של גזירות שוות זו מזו, כדבר הרגיל:
במסכת עירובין דף נא ע"א:
"למדנו מקום ממקום, ומקום מניסה, וניסה מניסה, וניסה מגבול, וגבול מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ".
במסכת פסחים דף ז ע"ב:
"למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר".
במסכת כתובות דף מו ע"א:
"למדנו יסרו מיסרו, ויסרו מבן, ובן מבן".
ברוב המקרים מצאה הגמרא ראיות שבקודשים אין הלמד יכול ללמד הלאה לדין נוסף, או שהשאלה נשארה בספק. להוציא דרשות קל וחומר, כאשר אחת הדרשות או שתיהן נלמדו בקל וחומר, המסקנה היא שהלמד יכול ללמד למקום שלישי. אפשר שהסיבה היא שקל וחומר איננו כשאר הדרשות, הוא לימוד הגיוני מאוד וכמעט מובן מאליו. לפיכך הדרשה הראשונה כבר מכילה בקרבה כביכול גם את המקרים הדומים הקלים יותר.
והיות שאמר רבי יוחנן: בכל התורה כולה למידין למד מלמד, במה נשתנו קדשים שבם לרוב אין דנין למד מלמד? למה טרחה התורה להאריך ולכתוב בפרשות הקרבנות תלי תילים של פרטי הלכות אשר יכלו להדרש במידות שבידי החכמים?
מצינו כיוצא בזה ענין מיוחד בלימוד ענייני הקרבנות במקרא עצמו. אמרו במדרשים: (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ו) "אמר רבי יוסה מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, אם כן יתחילו להן מבראשית? אלא אמר הקדוש ברוך הוא מה הקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים".
ובמסכת מנחות (דף קי ע"א) "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".
