בין יהודי לגוי: קרבן וקדושה / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המתח שבין שוויון ואוניברסליות מול השכינה, מקור כל החיים, ובין הייחוד והייעוד הישראלי בלב מקורו המקודש מלווה את הדיון בהלכות קרבנות גויים. אין חדש תחת השמש

לאחר שירד הענן על בית המקדש הראשון ו"מלא כבוד ה' את בית ה'", עמד המלך שלמה "לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמים" בתפילה (מלכים א ח, כ"ב). באותה שעה פירט שלמה את הצורות השונות של פניותיהם של עם ישראל בתחינה בעת צרה.

עם זאת הקדיש שלמה מדבריו לתפקידו של המקדש כמקום תפילה לכל אדם:

וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך
[...] אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי
למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל
ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי (שם, מ"א-מ"ג).

נימה דומה נשמעת בחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו:

ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים
כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי -
והביאותם אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי
עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי
כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים (נו, ו'-ז').

האמנם? האם בית המקדש היה (יהיה) פתוח לתפילותיהם ולזבחיהם של כל העמים? האם מעמדם של קרבנות "בני הנכר" שיובאו למזבח ה' יהיו שווים למעמדם של קרבנות ישראל?

כבר בתורה, בפרשה האוסרת הבאת קרבן בעל מום למזבח ה', מוזכר ש"בני נכר" יכולים להביא קרבנות למקדש ישראל - "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם א-להיכם מכל אלה [=המומים הנזכרים], כי משחתם בהם מום בם לא יֵרצו לכם" (ויקרא כב, כ"ה). על רקע הבלטת עניין "בני הנכר", המדרש פירש את המילים הפותחות את הפרשה, "איש איש", באופן כולל: "לרבות את הגויים". זאת למרות שהפסוק ממשיך, "איש איש מבית ישראל ומן הגֵר בישראל".

אלא שבאותו מדרש הפותח שער לנכרי להקריב קרבן במקדש ה' מצויה הסתייגות משמעותית. הנכרי מוזמן לנדב קרבנות נדבה, אך אין הוא נכלל במסגרת הציוויים והחובות שבעבודת המקדש. למשל, אין הנכרי מחויב להביא קרבן חטאת על חטאו. אם יבחר לעשות כך, ההלכות התקפות בעבודת הקרבן יהיו אלו של קרבנות העולה ולא של החטאת.

בין ישראל לגוי

סוגיית "קדשי גויים" בדף מה במסכתנו מאירה את סיבוכיה של ההזמנה לשתף את בני הנכר בעבודת המקדש. המשנה הפותחת את הדיון ב"קדשי גויים" מביאה מחלוקת בין רבי שמעון בר יוחאי ורבי יוסי בר חלפתא. שניהם מניחים שאכן מוקרבים קרבנות של גויים בבית המקדש, אלא שרבי שמעון סובר שהקרבנות הללו נעדרים חלק מן הדרישות החמורות התקפות בקרבנות ישראל. למשל, אם הקרבן נטמא, או אם כוונתו של הכהן בשעת העבודה אינה מכוונת לסוג הקרבן הספציפי, או שהוא נאכל שלא במסגרת הזמן המתחייב – הקרבן אינו נפסל, בניגוד לדין אצל ישראל.

לעומת זאת סובר רבי יוסי: "רואה אני בכולן להחמיר". רבי יוסי משווה את קרבנות הנכרי לקרבנות ישראל. הכרעתו מבוססת על פי הגמרא על ביטוי מפתח המופיע בפרשת איסורי מום בקרבנות - "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב, י"ח). המילה "לה'" נראית מיותרת. על פי רבי יוסי יש לפרשה במובן כולל - כל מי שיפנה למקדש נכלל בפרשה. כל מי שלבו לשמים מוזמן להקריב במזבח ה', ובתנאי שהקרבן יהיה שלם בגופו כשלמות התנועה הנפשית של בעל הקרבן.

כבסיס לשיטת רבי שמעון מעמידה הגמרא שתי פרדיגמות להבדלה שיש לקיים בין נכרי ליהודי בהלכות עבודת הקרבנות - הפרשת תרומה לכהן והרחקות הטומאה. אין הסבר מפורש לכך, אך אפשר להציע כהסבר לבחירת הפרשת התרומה שהיא מבטאת את חלוקת התפקידים בחברה הישראלית. יש העובדים בשדה לשם מחייתם ולשם גידול התוצר הלאומי, ויש במקביל העובדים במקדש בשם כל העם כדי לחדש מדי יום ביומו את הקשר עם השכינה. חלוקה זו הִנה ייחודית לחברה הישראלית, אשר נבחרה לשאת באחריות לקיומו של מקדש ה' כמציאות קבועה ביש הנברא. הפרשת התרומה לכהן מבטאת ייחודיות זו.

בחירת הרחקת הטמא מהמקדש הינה על רקע העובדה שהשראת השכינה במקדש נתפסה כמה שמקיים מדי יום ביומו את חיות היש. ממילא, הטמא, מי שבא במגע עם התכלות החומר – בגופו או בנגיעה במת – הורחק ממקום השכינה. התפיסה ששורש החיים קשור ללב המקדש - לארון שבו הונחה התורה שניתנה בסיני ושמעליו בוקע קול הנבואה - מהווה שורש הקיום הישראלי המיוחד, ואינה שייכת לתרבויות נכר.

המחלוקת בין רבי שמעון ורבי יוסי חוזרת על חילוקי דעות בין רבותיהם, רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, המובאים במסכת מנחות בדף עג ע"א. שניהם מסכימים שנכרי אינו מחויב בהבאת קרבנות; מעמדם יהיה תמיד כ"נדרים ונדבות". רבי עקיבא סובר שכל קרבן של נכרי הינו קרבן עולה; רבי יוסי הגלילי סובר שנכרי יכול גם לנדב קרבן שלמים.

קרבן עולה הנשרף כליל הינו ביטוי להתבטלות, להכרעה ולהתכופפות. השלמים, הנאכלים בחלקם על ידי הכהן המקריב ועל ידי בעלי הקרבן, הינם ביטוי לשותפות בין ה' לאדם, להשלמה, התקשרות והזדקקות. לפי רבי עקיבא, העמדה הקיומית של הנכרי בפנייתו לא-לוהים אינה מורכבת, והיא מתבטאת בהכרת המרחק בין האדם, בשר ודם, לבין בורא העולם, "האחר" הנשגב והנורא. אין בתנועת הנפש שבהתקרבותו משום ברית, הדדיות והשלמה. לעומת זאת, לפי רבי יוסי הגלילי כל אדם חי בשתי תנועות כלפי א-להים – גם בהתבטלות והתכופפות וגם בשמחת ההשלמה וההזדקקות ההדדית.
 

ריצוי ליהודים

מסקנת הגמרא בסוגייתנו משקפת מגמה המבקשת לקרב את שיטתם ה"אוניברסלית" של רבי יוסי ורבי יוסי הגלילי לזו של רשב"י ור' עקיבא. הגמרא מביאה ברייתא הקובעת שדם של קרבן הנזרק על המזבח לשם כפרת חטאו של ציבור מכפר גם אם היה טמא, בין שנזרק בשוגג ובין במזיד. א-להים תמיד מוכן להתרצות בחטא של הציבור. לעומת זאת, "בגויים – בין (שנזרק הדם) בשוגג בין במזיד, לא הורצה... אמר רב אשי: אמר קרא 'לרצון להם' – וגויים לא בני הרצאה נינהו".

ובעברית: הפסוק אומר [לגבי הציץ המכפר] שהוא דואג לכך שיתקבלו הקרבנות לרצון "להם", לבני ישראל, והגויים אינם ניתנים לריצוי על ידי הציץ.

מהי פשרה של קביעה זו? לא נדע, רק נוכל לשער. ההתרצות של א-לוהים הינה מצב תמידי הנוצר מכוונות הכהן הגדול בעבודתו היום יומית, והוא מבטא התקשרות שאינה מתבטלת. על כן הציבור תמיד נמצא במעמד של כפרה. תמיד קיים בסיס לפיוס, לעשיית שלום ונחת רוח בחינת "ריח ניחוח". לעומת זאת, לפי רב אשי הנכרי נמצא במצב הפוך – ההתרצות חסומה אלא אם כן העבודה נעשית כהלכתה.

במסורות ההגותיות על אודות עקרון "הבדלה" זה שני מסלולים שונים: האחד - עם ישראל, ולא בני הנכר, התחייבו לשאת באחריות לשמור את משמר הקודש בשם הבריאה כולה. לכן היהודי מחויב בעבודה קבועה, והנכרי מביא נדבה רק כאשר מתעורר לבו לשמים; השני - קיים שוני במהות. פנימיות כנסת ישראל תמיד קשורה לה', החטא הינו רק מלבוש חיצוני, חלק מרובד הבחירה. לעומת זאת, אצל הנכרי אירוע החטא נוגע בשורש נפשו.

רצוא ושוב

המושגים הרווחים בדיון ב"קדשי גויים" משקפים בבירור את מורכבות נפש היהודי ביחס לנכרי. הם משקפים מסורות הגותיות וחברתיות-תרבותיות שאפיינו את הקהילה היהודית ואת תפיסות העולם שלה במשך דורות רבים. על רקע זה יש להוסיף שלוש הערות:

1. המשנה במסכת שקלים (א, ה) מבססת את הכלל שבני נכר מביאים רק קרבנות נדבה ולא קרבנות חובה על הנאמר בספר עזרא כנגד שיתוף פעולה בין יהודים לנכרים בבניית בית המקדש השני – "לא לכם ולנו לבנות בית לא-להינו" (עזרא ד, ג).
המשנה מפרשת את הפסוק ברוח הפסיקה של חכמי המשנה – העבודה הקבועה במקדש הינה אחריותו וייעודו של עם ישראל. אלא שההקשר המקורי של הפסוק הוא פוליטי ולא רוחני. כך נאמר שם: "וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל לה' א-להי ישראל. ויגשו אל זרובבל [המנהיג הפוליטי של שבי ציון] ואל ראשי האבות ויאמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לא-לוהיכם...". בקשת ההשתתפות בבניין המקדש ובדרישה לא-להי ישראל מהווה למעשה פעולת גיס חמישי, טקטיקה של החלשה, ניסיון להרפות את ידי ההתיישבות החדשה מבפנים. מה היה קורה אם בוני היכל ה' היו יוצרים ברית עם "צרי יהודה ובנימין" לשם עבודה משותפת לה' מתוך חשבונות אמוניים אוניברסליים, חיוניים מצד עצמם?
שאלה טובה. אם כי תשובת המנהיגים הייתה אכן דתית לכאורה: "לא לכם ולנו לבנות בית לא-להינו".

2. הרמב"ם פסק כרבי עקיבא וכרבי שמעון: כל קרבן שינדב נכרי יוקרב כעולה גם אם ביקש שיוקרב כשלמים, "שהגוי - לבו לשמים" (מעשה קרבנות ג,ג). כוונתו היא שיהיו קרבנותיו כולם לשמים ולא שייאכלו. עוד פסק הרמב"ם שקרבן נכרי שנידב למקדש יוקרב רק במזבח במקדש, ויהודי שיקריב אותו מחוץ לבית המקדש יעבור על האיסור החמור של "שחוטי חוץ"; אבל הנכרי בעצמו אינו חייב בכך, ואם יקריב הוא את קרבנו יוכל לעשות זאת על במה, על מזבח שיבנה בכל מקום.
למרות כל זאת הוסיף הרמב"ם הערה משלו – "ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לא-ל ברוך הוא" (שם יט, טז). הערה זו מתאימה לגישת הרמב"ם במקומות רבים, השואפת לעידון ולתיקון של נפש האדם והמכירה בתהליך המתהווה בהיסטוריה שבו תרבויות האדם הולכות ומתעדנות. בנימה דומה קבעו מפרשי המקרא – "דאפילו הגוי רשע גמור מקבלין הימנו קרבן, כדי לקרבן תחת כנפי השכינה". (בכור שור וחזקוני על ויקרא א,ב).

3. חכמי אשכנז בימי הביניים פירשו את המדרש, "'איש איש' – לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" כבסיס לקבלת צדקה מגויים לבתי כנסיות ובתי מדרשות. זאת על בסיס הקביעה בתלמוד שהצדקה הינה תחליף לקרבן לאחר חורבן המקדש (תוספות במסכת בבא בתרא דף ח ובמסכת נזיר דף סא). אלא שבכל הניסוחים שלהם יש לחוש דילמה קיומית חדה – מחד גיסא, השאיפה להכיר בשורש האוניברסלי בנפש האדם השואף לפנות לה' והכוסף להתקרבות; ומאידך גיסא, הכרת המציאות הריאלית, שאלת הקיום היהודי מול איומים הבאים מבחוץ. הרצון לכבד את האמונה התמימה של בני הניכר מהול תמיד במודעות חדה למניעיהם האמיתיים ולסכנות האורבות לקהילה כתוצאה מפתיחת השערים למתנותיהם.