סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

חיבה ואחריות בצידה / חנן חריף

זבחים מא ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון


תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה נאמרו "יותרת" ו"שתי כליות" בפר כהן משיח ולא נאמרו בפר העלם דבר של ציבור? משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו. ותנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה נאמרה "פרוכת הקדש" בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של ציבור? משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה. אם מיעוטה סרחה - פמליה שלו מתקיימת; אם רובה סרחה - אין פמליה שלו מתקיימת.

שתי הברייתות עוסקות בשני הבדלים בולטים בין האופן שבו מתואר תהליך הקרבתו של "פר העלם דבר" על ידי הכהן המשיח (כהן גדול המשוח בשמן המשחה) במקרה שחטא בשגגה לבין "פר העלם דבר של ציבור" המוקרב במקרה שכל עדת ישראל חטאה. ההבדל הראשון נוגע לפירוט המופיע אצל הכהן המשיח (יותרת הכבד ושתי הכליות) לעומת הקיצור בתיאור קרבן הציבור, וההבדל השני נוגע לאזכור "פרֹכת הקודש" (אצל הכהן) לעומת "הפרֹכת" סתם בקרבן הציבור. הסיבה לשינויים אלו מובאת במשלים האמורים למעלה. אך מי הוא "אוהבו" של המלך?

על פי רש"י, אוהבו של המלך הוא הציבור, והקיצור בתיאור הוא הוא 'המיעוט בסרחונו' הנובע מחיבת ה' לעדת ישראל. זאת, בשונה מהכהן הגדול, שאינו זוכה ליחס מסוג זה. לעומת זאת, בברייתא השנייה מוצג חטאו של הציבור כבעל השלכות מרחיקות לכת – הרבה יותר מאשר חטאו של הכהן הגדול – עד כדי ביטול קדושת הפרוכת. ובלשונו של רש"י: "ואם רובה (של המדינה) סרחה, אין פמליא שלו קיימת - הרי הוא מסולק מחיבתם ומכניסתם במקצת ואין לבו גס בהן כבראשונה. הכא נמי (=גם כאן) כיון שרוב ציבור חטאו, כביכול אין כאן קדושה". מפירושו עולה אפוא שאף שמיעוט הפרטים בתיאור קרבן הציבור נבע מחיבתה של "עדת ישראל", הרי שהשלכותיו של חטא שכזה הינן מרחיקות לכת – כמו מרד של רוב המדינה – עד כדי ביטול 'הפמליא של המלך', ביטול קרבת הא-ל, היא הקדושה המתבטאת במשכן ובכליו דוגמת הפרוכת.

הסתירה המסוימת שבין ההתייחסות הסלחנית-משהו לבין משמעותה מרחיקת הלכת של שגגת הציבור הביאה את המהרש"א למסקנה הפוכה: "אוהבו של מלך" איננו הציבור, אלא דווקא הכהן המשיח: "...שהוא משרת ה' ובו נאמר 'ואת הקדוש והקריב אליו'"(במדבר טז). דווקא הפירוט בקרבנו הוא "מיעוט סרחונו", מפני שהוא מעיד על חיבת קרבנו לפני ה', גם בחטאו. גם המשל השני מפורש בידי המהרש"א כך – בעוד הציבור, שהינו רק "פמליא וחיל" של המלך, מאבד בחטאו את הקדושה הקושרת אותו אל הא-ל, הרי שהכהן הגדול "מתוך חיבתו נשאר בקדושתו"!

פירושו של המהרש"א מתגבר על חוסר האיזון שבין ה'סלחנות' כלפי הציבור ובין היחס החמור לחטאו בדרך 'אריסטוקרטית' – היחיד המקודש נעלה מעל הציבור כולו, ולכן גם בחטאו הוא נותר 'חביב', בעוד שכלל הציבור מאבד את חינו עם חטאו. על פי רש"י, לעומת זאת, דווקא חשיבותו וחיבתו של כלל הציבור היא הגורמת לכך שבחטאו תבוטל קדושת הפרוכת, הנותרת חסרת משמעות, בעוד שחטאו של הכהן הגדול, שאיננו זוכה לסלחנות האמורה, גם איננו גורר עמו תוצאות מרחיקות לכת. הסיבה לכך היא שאין הוא שקול כ"רובה של מדינה", וממילא 'הפמליא של המלך' – הקשר אל כלל העדה – ממשיך להתקיים.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר