זריקות וזיקות / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

תנועת עבודת האדם בקודש ותנועת השכינה בקודש הקודשים יוצרות מחול של התקרבות. ההבדלים בהלכות זריקת הדם מלמדים על איכויות שונות בזיקות שבין הפרט והציבור לבורא עולם

תוכנית המתאר של בית המקדש הייתה פשוטה למדי. האדריכלות של המתחם כולו וסידור כלי המקדש נועדו לשקף את מטרת המבנה – ההזדקקות שבין השראת השכינה לבין עבודת האדם.

העזרות (החצרות) שהיוו מעבר הדרגתי מהחול אל הקודש, מהחוץ אל הפנים, הקודש וקודש הקודשים – היו בנויות על ציר חד ממזרח למערב. יש המסבירים זאת על סמך המשנה שקבעה שהנכנס למקדש צריך היה לומר: "אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחווים קדמה לשמש, ואנו לי-ה עינינו" (סוכה ה, ד). יש המסבירים זאת על סמך הכלל "שכינה במערב", שכוונתו – המשמשים השמימיים המחיים את העולם מתקדמים ממזרח למערב בתנועה לקראת בורא העולם.

קווים נפגשים

הציר ממזרח למערב, אשר מהווה את חוט השדרה של המקדש, יצר קו ברור שחיבר בין המזבחות לבין הארון. שלושת הכלים החשובים שמוקמו על הציר היו מזבח הנחושת - המזבח הגדול שעמד מחוץ להיכל ושעליו הקריבו חלקי קרבנות וחומרי יסוד כמו מים, יין וקמח; מזבח הקטורת, שעמד בהיכל ושעליו העלו מריחות העולם הטמונים בחומר; והארון, שעמד בקודש הקודשים.

הקו החד שבין המזבחות והארון נחשף לפני כל מי שנכנס למקדש - לכוהנים בעבודתם היום יומית ולעם שעלה לרגל במועדים - שעה שנפתחו הדלת להיכל והפרוכת שלפני קודש הקודשים כדי שיוכל העם להתוודע לרזי הקודש. הזיקה הוויזואלית הברורה שנוצרה בין המזבחות והארון סימנה את המפגש הפלאי בין העם לא-להיו. את המפגש בין השפע והברכה שהוקרבו והועלו מלמטה למעלה לבין השפע והברכה שירדו מלמעלה למטה.

מדברי הנביאים, החל ממשה עצמו, נראה שקול ה' המנבא את האדם יצא מבין הכרובים שעל הארון. הדיבור הא-להי היה ביטוי לחיוּת ולברכה שירדו לעולם בזכות המפגש בין עבודת האדם לבין השכינה ששרתה בין הכרובים מעל הארון. כלי המקדש הפנימיים, השולחן והמנורה, יצרו הדמיה ויזואלית לירידת השפע, ברכת החיים. הם הועמדו "אל פני הפרוכת", שהבדילה בין "הקודש", החלל האחרון של עולם האדם, לבין הלפניי ולפנים, בית השראת השכינה. על השולחן הונחו שנים עשר לחמי "הפנים", שסימלו את ברכת החיים החומריים ששרתה ביבולן של שתים עשרה נחלות השבטים. המנורה שמוקמה מול השולחן בציר צפון דרום שיקפה את החיות הרוחנית, את אור התורה שהוקרן החוצה מקודש הקודשים אל הנר המערבי - שלא כבה לעולם - שממנו הדליקו בכל יום את הנרות האחרים.

כנגד תנועת השפע שיצאה מהארון והכרובים החוצה, והתפשטה שמאלה וימינה לשולחן ולמנורה, באה תנועה הפוכה של עבודת האדם שעל שני המזבחות. למרות המרחק שבין המזבחות לארון – בעיקר המרחק ממזבח הנחושת שעמד מחוץ להיכל – ולמרות המחיצות והכלים שהפרידו ביניהם, התורה הדגישה את קרבתם. על קרבן התמיד שביטא את חובת התמידיות בעבודת האדם שעל המזבח כתוב: "עֹלת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' (ביטוי המסמן עמידה לפני השכינה), אשר אִועד לכם שמה לדבר אליך שם (אבל הדיבור יצא מעל הארון, ולא מהמזבח!). ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מב-מג). בפרשת מזבח הקטורת נאמר: "ונתתי אֹתו לפני הפרכת אשר על ארון העדֻת (הפרוכת לא הייתה מונחת על הארון, אלא נפרסה לפניו בהפרדת הקודש מקודש הקודשים) אשר אִועד (!) לך שמה" (שמות, ל, ו).

כוונת הפסוקים היא לסמן את החיבור שבין הדיבור הא-להי שירד לאדם דרך הכרובים לבין עבודת האדם שעלתה מהמזבחות, וליצור התניה ביניהם. הופעת האחד תלויה במימוש השני - כאשר האדם יביא מהברכה החומרית שה' העניק לו כדי לבטא את הכרתו בשורש החיות וברכתו, תתעצם התנועה שבאה לקראת האדם מבין הכנפיים הסוככות על הארון. המפגש בין שתי התנועות מתרחש על הציר המרכזי של המקדש – מזרח-מערב - בתוך ההיכל, כאילו בנקודה כלשהי שבין מזבח הקטורת לבין הציר שנוצר בין השולחן והמנורה.

הלכות זריקת הדם

הארכתי בהקדמה בגלל חיוניותם של הדברים בעיניי וגם היות שהם מהווים שער למעמקי הסוגיות הראשונות בפרק הרביעי במסכת. סוגיות אלו מבררות את ההבחנות העדינות באיכויות דרגות הקודש בציר שבין מזבח הנחושת לבין הארון בקודש הקודשים - דרך העיון בהלכות זריקת הדם של קרבנות שונים.

כדי להקל עלינו, אשרטט את מסגרת זריקת הדם בחלק מהקרבנות:
קרבן פסח - על יסוד מזבח הנחושת.
עולה או שלמים (שבאו בעיקר כנדבות) – על החצי התחתון של קיר המזבח.
חטאת פרטית – למעלה, על ארבע קרנות המזבח.
חטאת הציבור ("פר העלם דבר", כאשר הסנהדרין הורו בטעות במצווה שיש בה עונש כרת, והעם עשה כהוראתם, או פר כהן משיח לכפרה על חטא של כהן גדול) – שבע פעמים כלפי הפרוכת, ובנוסף, על ארבע קרנות מזבח הקטורת.
קרבנות חטאת המיוחדים ליום כיפור – שבע פעמים מול הארון בקודש הקודשים.

קל לזהות שישנה מגמה ברורה במסגרת זו. מעמדם היחסי של הקרבנות, ותפקידם בהסרת חטא וטומאה מהאדם, הפרטי או הציבורי - וכתוצאה מכך העצמת החיות והברכה - קובעים את המקום על ציר מזרח-מערב שבו נזרק דם הקרבן לשם כפרה. הציר בנוי דרגות דרגות: מזבח הנחושת – היסוד, הקיר וקרנות המזבח – ומהמזבח פנימה, אל קרנות מזבח הקטורת, אל פני הפרוכת ועד לפני ארון העדות.

מה הן המטרות השונות של אותה פעולה של זריקת הדם כאשר היא מתבצעת במקומות שונים על ציר זה? בירור האיכויות השונות הללו נעשה בשורה של מדרשים המחדדים את ההבדלים שבין השלבים על הציר המוליך מבחוץ פנימה.
1. קרנות המזבח נותנות ביטוי לאופי העוצמתי של המזבח. קרניים המשקפות את העזות שבכפרת יסוד החטא ביצריות האדם, כדי שזרימת החיים בברכת השכינה תתעצם. זריקת הדם של קרבן החטאת על ארבע הקרנות שונה במהותה מזריקת הדם של קרבנות שאינם מובאים בגין חטא כלשהו, על אף שגם בזריקה על הקיר ועל היסוד יש עניין של כפרה שעוד יתברר.
2. זריקת הדם של קרבן חטאת פרטי על ארבע קרנות מזבח הנחושת שונה מזריקת הדם של חטאות הציבור על קרנות מזבח הקטורת. מזבח הקטורת עומד בתוך ההיכל, בפנים, ומזבח הנחושת בעזרת ישראל, בחוץ. אם כן, למרות שעל שניהם מוקרבת ברכת העולם מלמטה למעלה, הכפרה שבקרבה ממשית למקום השכינה נעשית על מזבח שעולה ממנו רק ריח העולם – בעיקר ריח ניחוח - ולא הבשר, המסמל את הדחף הגופני הבלתי נשלט.
3. על זריקת הדם של חטאות הציבור, הנעשית מול הפרוכת, ועל זריקות הדם המיוחדות שביום כיפור, הנעשות מול הארון ממש, יש רק לתמוה. מה יכולה להיות מטרת הכפרה אל פני השכינה? על מי מכפרים שם? מהי הזיקה שבין הדם הנושא בחובו את הנפש החומרית והמכפר על יצריות ואגו לבין עמידה של כהן גדול מול פני השכינה?

תיקון האדם והציבור

מבלי שנוכל לעמוד כאן על כל התובנות העולות מהסוגיות המרתקות נציע תיאור של חלקן, שיש בהן להאיר על סוגיית ההבדלים שהזכרנו.

עיקר החיץ בין האדם הפרטי לשכינה הוא חוסר היכולת שלו לשלוט על היצריות ועל עוצמות האגו ולווסת אותן. אך עצם הפנייה של אדם בווידוי ובהכרת חטא אל פני השכינה מהווה תיקון לחיץ זה. על כן, בעבודת קרבן החטאת, הזקוק לכתחילה לזריקת דם על ארבע קרנות המזבח, תספיק, בדיעבד, לפי בית הלל, זריקה אחת. לעומת זאת, עיקר החיץ בין ציבור שחטא בשוגג לבין פני השכינה הינו בשורש הרוח שבעולם, המסומל בריחות העולים מעל מזבח הקטורת. מטרת הכפרה עבור הציבור איננה רק בפנייה לשם התרצות, כמו אצל האדם הפרטי. חשוב שיוסר החיץ בין הציבור לשכינה לגמרי, כדי שתתוקן העמידה פנים אל פנים. על כן, בחטאת הציבור רק עבודה שלמה של ארבע זריקות הדם על ארבע קרנות מזבח הקטורת תהיה כשרה; אם חסרה זריקה אחת, העבודה פסולה.

עיקר עבודת קרבן הפסח הינו אכילתו. לא הקרבת חלקי הקרבן וזריקת הדם מהווים את עיקר העבודה. חבורה המתכנסת בליל הסדר מחדשת את ברית העם עִם א-להיו באכילה המשותפת. בכל זאת אין להתקרב לשכינה דרך אכילה בקודש ללא פנייה ראשונית לכיסוי יסוד החטא, גם אם אין מדובר על חטא מסוים. לכן, בגלל המסגרת המיוחדת של קרבן הפסח, הכפרה בזריקת הדם נעשית על יסוד המזבח ולא למעלה על הקיר או על הקרנות.

פעולת זריקות הדם לפניי ולפנים ביום הכיפורים נראית שונה מהזריקות על המזבחות, בכך שישנן שבע זריקות, ובכך שאין כל זריקה על המזבחות, המקום "הטבעי" לעבודה זו. למרות זאת, הגמרא מדגישה שכל ההלכות בזריקת דם על המזבחות מתחייבות בזריקות הדם בקודש הקודשים – למשל, צריך שיהא מראש שיעור דם המספיק לכל הזריקות ואין למלא דם נוסף תוך כדי העבודה, ואין להשתמש בדם שהצטבר בדפנות הכלי אלא ממאגר הדם שבתוכו.

יחד עם זאת, הגמרא מבהירה את מעמדם המיוחד של קרבנות החטא המובאים ביום כיפור, שדמם נזרק לפני הארון. קרבנות המכפרים על חטא הציבור, שדמם נזרק על קרנות מזבח הקטורת, מכפרים על מעשים מוגדרים ומובחנים שנעשו על ידי הכהן הגדול או על ידי העם בהוראת הסנהדרין. לעומת זאת, קרבנות יום הכיפורים, שדמם נזרק לפניי ולפנים, אינם מובאים על חטא מוגדר וממוקד.

הקרבה לשם קרבה

עצם קיומו של בית המקדש הינו פלא גדול. איך יוכל בורא העולם שמעבר לזמן ולמקום, הנצחי והנורא, לדור בקרבת מקום עם האדם, יציר כפיו, בשר ודם, שהינו כציץ נובל וכחלום יעוף? עצם הקרבה הנוצרת בין השכינה השורה בקודש הקודשים לבין הדם והבשר שעל מזבח הנחושת נראית כפגיעה בקודש.

מטרת הקרבנות שדמם נזרק בקודש הקודשים ביום כיפור איננה אפוא לכפר על חטא מסוים, אלא לכסות על עצם הטומאה המהווה חלק בלתי נפרד מהיותנו בשר ודם. יום כיפור הינו יום ההיטהרות, יום האהבה שבין הדוד והרעיה, חידוש ההתקשרות, למרות החיץ המצטייר כבלתי ניתן למעבר בין הבורא לאדם.

כאמור, הגמרא מקפידה לדרוש שעם כל ייחודם של קרבנות יום הכפורים וזריקת דמם כנגד פני השכינה ממש, הלכות זריקת הדם הן כהלכות כל זריקת דם. זאת כדי לקבוע שגם העבודה בקודש הקודשים ללא מזבח הינה כפרה מובהקת. אלא שלא מדובר בפגיעה שבין אהוב לאהובתו, שככל שתהיה חמורה הינה פגיעה מקומית; ביום כיפור מדובר בתיקון מיוחד שנעשה ביניהם בציון השנתי של יום הנישואין עצמו.

אם האדם המבקש להתקרב מכיר בכך שיסוד חטאו-טומאתו הינו חלק מרצון הבורא בקיומו כבשר ודם, אזי גם השכינה תזדקק אליו ותתחדש האהבה.