המונע תלמידו מלשמשו / כתובות צו

יהודה רוזנברג

דף יום-יומי, תורת הר עציון

אגב הדיון באלמנה הניזונת מנכסי היתומים ובמלאכות שהיא צריכה לעשות עבורם בתמורה לכך, עוסקת הגמרא במלאכות שתלמיד עושה לרבו ומרחיבה בנוגע לחשיבותו של שימוש תלמידי חכמים. הגמרא מוסיפה מימרות חריפות בגנות מי שאינו מאפשר לתלמידו לשמשו, ונראה ששימוש הרב מאפשר לתלמיד לזכות לתועלת רוחנית רבה. מה היא אותה תועלת?

במסכת אבות (ו, ה) מצאנו ששימוש חכמים הוא אחד מארבעים ושמונה דרכים שהתורה נקנית בהם, ואפשר להבין זאת בשתי דרכים:

אפשר שכנגד שני סוגי התועלת הללו דיברה סוגייתנו:

"אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו – כאילו מונע ממנו חסד, שנא' 'למס מרעהו חסד'.  
רב נחמן בר יצחק אומר: אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר 'ויראת שדי יעזוב'".

דבריו של רבי יוחנן, הרואה את שימוש החכם כ'חסד' של החכם לתלמידו, עשויים להתייחס לתועלת מן הסוג הראשון – חכם המונע את תלמידו מלשמשו אינו מאפשר לו להיחשף לעולמו של הרב באופן מלא, ובכך מונע ממנו חלק מלימוד התורה. הוראת התורה, הנעשית שלא עבור קבלת שכר, היא חסד של הרב לתלמיד, והנמנע מכך – מונע חסדו.

לעומת זאת, רב נחמן בר יצחק מתייחס לכך שההימנעות משימוש הרב עלולה להוביל לפריקת עול, ונראה שהדבר נובע מההיבט השני של השימוש: בלא הכבוד והאהבה ההדדית הנוצרים בעקבות השימוש התלמיד לא רק יפסיד מעט מתורתו של הרב, שאינה יכולה להילמד בדרכים רגילות, אלא הוא עלול אף לזנוח את תורת רבו ולפרוק עול לחלוטין.

הבנת הדברים עשויה להיות משמעותית במיוחד כאשר מסיבות שונות הרב אכן נמנע, אף אם בצדק, מלהסתייע בתלמידיו: גם כשהשימוש היום-יומי המתואר בגמרא אינו שייך, עדיין נדרש הרב לחשוב על דרכים ליצור יחס נכון בינו ובין התלמיד, כדי להטמיע בו את תורתו וללמדו דרכי תורה ומוסר מתוך אהבה וכבוד.

[להרחבה בעניין שימוש חכמים ראו במאמרו של הרב דוב קרול, ששימש את מורנו הרא"ל בשנותיו האחרונות, וראויים הדברים למי שאמרם.]

[1] בהקשר זה להזכיר ספר בולט שנכתב על פי תפיסה זו: רבי יוסף בן משה, תלמידו של בעל 'תרומת הדשן', כתב ספר בשם 'לקט יושר', המלקט מעשים יום-יומיים רבים של רבו הגדול. בהקדמתו מסביר המחבר שמטרתו הייתה ליצור ספר הלכה על פי הנהגותיו של רבו. הספר מכיל מאות ואלפי סיפורים, חד פעמיים או כאלה שהתרחשו פעמים רבות, ומסודר, בהתאם לתפיסתו כספר הלכה, על פי סדר ארבעת הטורים (בחלק יורה דעה, למשל, הוא מספר שרבו סירב לאפשר לו לחלוץ את נעליו, ומשווה זאת לנידון בסוגייתנו).