|
יתרו קודם מתן תורה בא / זבחים קטזהרב אביהוד שורץ
אגב הדיון בקורבנותיהם של בני נוח ובשאר הקורבנות שהוקרבו קודם מתן תורה בוחנת סוגייתנו באריכות את סיפורו של יתרו, ובעיקר שאלה יסודית אחת, שנחלקו בה תנאים ואמוראים:
"דאיתמר: בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי, חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה...
מחלוקת זו בין חכמינו ז"ל – היבטים שונים לה. אחד מהם, אשר נידון בהרחבה בפירושו של הרמב"ן לתורה, נוגע לכלל הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה". מעשה יתרו מסופר לאחר קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וקודם מתן תורה, ועובדה זו תומכת בוודאי בדעותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע. האם עובדה זו בעלת משמעות? בסוגייתנו אין התייחסות לכך, ואולם הרמב"ן בפירושו מצטט את המחלוקת, ומעיר:
"והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים".
הרמב"ן מעיד על עצמו שבמישור העקרוני מעדיף הוא את הגישה המותירה את הכתובים על כנם ואינה משנה את סדרם.
היבט אחר של המחלוקת נזכר אף הוא בדברי הרמב"ן שם, והוא נוגע לשאלה עקרונית ביחס לפרשיות שונות במקרא המתארות לכאורה עניין אחד. הרמב"ן עומד על כך שאף שמעשה יתרו מסופר קודם מתן תורה, הרי שבתוכו אנו למדים על "חוקי האלוהים ותורותיו", אשר לכאורה מצויים היו בידי ישראל רק לאחר מתן תורה. זאת ועוד, המעשה מסתיים בעזיבתו של יתרו, המתוארת שוב בפרשת 'בהעלתך', והיא בוודאי הייתה לאחר מתן תורה (אלא אם כן נניח שיתרו הגיע פעמיים ועזב פעמיים; וראו דברי הרמב"ן שם). שלישית, עניין מינוי הדיינים והשופטים נזכר בתורה גם בפרשת 'דברים', ושם יכירנו מקומו לאחר האזכור של מתן תורה.
אם כן, מחלוקת התנאים והאמוראים נובעת משאלה עקרונית לגבי סדר הדברים בתורה או משאלה עקרונית אחרת בדבר דרך הלימוד של עניין אחד הנזכר בפרשיות שונות. אפשר גם לתלות את המחלוקת גם בשאלה מהותית יותר, הנוגעת לגופו של עניין. כידוע, חז"ל תפסו את יתרו כמלך העבודה הזרה. כך כתב רש"י בפירושו לתורה (על פי הפסיקתא):
"מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם, שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה".
והנה דווקא אותו עובד עבודה זרה מובהק מגיע לאמונה של ממש בקדוש ברוך הוא:
"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".
גם על אמירה מרשימה זו עמדו חז"ל, ודרשו בגמרא בסנהדרין (צד ע"א):
"תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא, שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'".
אם כן, חז"ל מייחסים חשיבות מיוחדת לתשבחות המושמעות מפיו של יתרו.
דומני שאפשר לקשור לעניין זה גם את המחלוקת שבסוגייתנו. לדעת רבי אלעזר המודעי אי אפשר לערוך שינוי תהומי כל כך באישיותו של אדם ללא התורה. לא יעלה על הדעת שאותו עובד עבודה זרה מושבע הצליח לשנות את טעמו ולהגיע לאמונה עמוקה כל כך אלמלא שמע על התורה ופגש בה.
אולם רבי אליעזר ורבי יהושע בוחרים את העמדה ההפוכה, ולדעתם יתרו נושא עימו בשורה חדשה – אמונה הצומחת מתוך העולם. יתרו מבטא את החיבור העמוק לגשמיות ולחומריות – העבודה הזרה – אך דווקא מתוך אותו חיבור הוא מצליח להסיק בסופו של דבר שה' יתברך הוא המנהיג את העולם. אם כן, טעות תהיה להציב את מעשה יתרו לאחר מתן תורה. כל הייחודיות שבמעשה זה היא שיתרו הסיק את המסקנות הנכונות עוד לפני מתן תורה.
עם ישראל יצא ממצרים כדי לקבל תורה בסיני, אך ליציאה עצמה הייתה תכלית נוספת: ביסוס שם שמיים בעולם; "למען תדע כי אני ה' בקרב ארץ". יתרו מבטא את שיאה של אותה מטרה: עוד לפני מתן תורה הבינו כל באי עולם את המסר העולה מיציאת מצרים, מקריעת ים סוף וממלחמת עמלק: "ברוך ה'... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים".
|