הקרבת מחוסר זמן חוץ למקומו / זבחים קיד

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה שבראש פרקנו אנו מוצאים מחלוקת תנאים לגבי חיובו של השוחט קורבנות מחוסרי זמן בחוץ. לדעת חכמים, כיוון שקורבן זה אינו ראוי להיות מוקרב בפנים עתה, שהרי הוא מחוסר זמן, אין בו חיוב שחוטי חוץ. לדעת רבי שמעון, לעומת זאת, המקריב מחוסר זמן חוץ למקומו חייב מלקות, אף שאינו חייב כרת כשאר שחוטי חוץ.

בסוגייתנו אנו מוצאים את טעמו של רבי שמעון. רבי אילעא מלמד בשם ריש לקיש כי הפסוק "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום" הוא המקור לשיטת רבי שמעון, ולדעתו הפסוק בא ליתן לאו על הקרבת קורבנות חובה בַּגִּלְגָּל קודם שהוקם משכן שילה. מכאן למד רבי שמעון כי אף על פי שקורבנות החובה בגלגל חשובים מחוסרי זמן, שהרי לא יבוא זמנם עד שלא יוקם משכן שילה, המקריבם עובר על לאו.

הגמרא ממשיכה ומקשה שאם זה מקור דבריו של רבי שמעון, הרי שעליו לחייב מלקות אף את השוחט מחוסר זמן בפנים המקדש, שהרי הפסוק שהוא לומד ממנו את שיטתו עוסק בשחיטת מחוסר זמן בגלגל, ששימש במה כשרה. בעקבות זאת מציעה הגמרא שתי אפשרויות – או שרבי שמעון אכן מחייב במלקות אף את השוחט מחוסר זמן בפנים, או שלדעתו "פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי".

נראה כי שתי אפשרויות אלו הן שתי הבנות שונות לחלוטין בדעת רבי שמעון. על פי האפשרות השנייה רבי שמעון לא חידש דבר לגבי שחיטת מחוסר זמן בפנים, אלא רק לגבי שחיטתו בחוץ. מסתבר שלדעתו מחוסר הזמן אינו נחשב בלתי ראוי לבוא לאוהל מועד, שהרי בעתיד ראוי הוא לבוא, ועל כן שחיטתו בחוץ מחייבת לכל הפחות בתורת לאו. על פי ההבנה הראשונה, לעומת זאת, אין למעשה הבדל בין שחיטת מחוסר זמן בפנים או בחוץ. הבנה זו מעוררת תמיהה: לכאורה האיסור בפנים נובע מהקרבת פסולים במזבח, בדומה לאיסור הקרבת בעל מום, ואילו האיסור בחוץ נובע מאיסור ההקרבה בחוץ של דברים הראויים להיות בפנים. מאחר שמדובר בשני איסורים שונים לחלוטין, כיצד לומד רבי שמעון את שני האיסורים ממקור אחד?

החזון איש הגיע מתוך כך לחידוש מפליג בהבנת שיטת רבי שמעון. לדעתו אין עיקר האיסור במקום שחיטתם של מחוסרי הזמן, יהיה הדבר בפנים או בחוץ, כי אם בעצם השחיטה. עצם שחיטתם של מחוסרי זמן אסורה בלאו, בין בתוך המקדש ובין מחוצה לו. מהבנה זו מתחדשות מספר נפקא מינות, וביניהן שאין בלאו זה אותם דינים ייחודיים שנאמרו לגבי המקריב בחוץ, כגון המעלה להדיוט או שניים שהקריבו (לעיל קח ע"א). אליבא דהחזון איש רבי שמעון רואה את האיסור בעצם שחיטת מחוסר הזמן ולא כחלק מאיסור ההקרבה בחוץ, וממילא לא נתחדשו בו הדינים הייחודים של המקריב בחוץ.

ייתכן שאפשר ללכת בדרכו של החזון איש בלא להגיע לחידוש כה מפליג. על פי הבנה זו, רבי שמעון אכן ממקד את האיסור בהיות הקורבן מחוסר זמן, ולא במקום ההקרבה, וממילא החיוב הוא בין בחוץ ובין בפנים, ובכל זאת יסוד האיסור אינו ב'שחיטת מחוסר זמן' אלא בהקרבה בחוץ. הא כיצד?

ייתכן שלדעת רבי שמעון היות הקורבן 'קורבן חוץ' יכול לנבוע הן מחריגה ממקום הקורבן הן מחריגה מזמנו. קורבן מחוסר זמן הוא קורבן המוקרב חוץ לזמנו, כפי שקורבן המוקרב בחוץ הוא קורבן המוקרב חוץ למקומו, וממילא שניהם קורבנות חוץ. לכן אין מקום לחלק בין דיניו של קורבן מחוסר זמן לבין שאר הקורבנות המוקרבים בחוץ, שכן בשניהם יש ממד של חריגה חוץ להכשרו של הקורבן. כך גם יכול ללמוד רבי שמעון את חיוב מחוסר הזמן בין בפנים ובין בחוץ מאותו הפסוק.