טהרת ארץ ישראל / זבחים קיג

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה הפותחת את פרקנו נאמר כי פרה אדומה שנשרפה חוץ לגיתה – אין בה משום שחוטי חוץ. מלשון המשנה משמע שאף אם אין בה משום שחוטי חוץ, מכל מקום היא נחשבת כפרה שנשרפה חוץ למקומה.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו למה נתכוונה המשנה בביטוי 'חוץ לגיתה'. לדעת ריש לקיש הכוונה לכל מקום שלא נבדק משום טומאה, ואילו לדעת רבי יוחנן הכוונה לשרפת הפרה תוך חומות ירושלים, אך מקום אחר בארץ ישראל כשר אף אם לא נבדק. הגמרא תלתה את מחלוקתם בשאלה אם המבול ירד גם בארץ ישראל: לדעת רבי יוחנן לא ירד מבול בארץ ישראל, ועל כן היא נחשבת בדוקה מפני הטומאה, ואילו לדעת ריש לקיש המבול ירד גם בארץ ישראל, ועל כן כל מקום שלא נבדק עלול להיות טמא מחמת מתי המבול.

הקרן אורה על אתר הקשה קושיה חריפה: הרי לשיטת רבי שמעון אין קברי עכו"ם מטמאים באוהל, ויתרה מכך – במסכת נזיר (נד ע"א) נאמר שאפילו הסוברים שקברי גויים מטמאים באוהל, כל זה הוא דווקא לאחר מתן תורה! לקושיה זו הוצעו מספר תירוצים. הקרן אורה עצמו הסביר כי החשש הוא מפני שרידי מתי מבול שנמחו בתוך עפר הארץ, ואם כן החשש הוא מפני טומאת מגע. הגרי"ז תירץ שהחשש אינו מפני טומאת אוהל אלא מפני קברים שאין בהם טפח בין המת ובין הקרקע שמעליו. במקרה כזה הטומאה בוקעת ועולה ('טומאה רצוצה'), ומכאן רצה הגרי"ז להוכיח שטומאה מעין זו אינה מגדרי טומאת אוהל אלא בגדר טומאת מגע.

אומנם ייתכן שאפשר ליישב באופן אחר. אם נעיין נראה שיסוד הסוגיה כאן אינו בדיני טומאה וטהרה הרגילים, שהרי לא מצינו שאם תהיה טומאה תחת המזבח ייחשב השוחט על גביו כשוחט בחוץ. ואם כן אין סוגייתנו עוסקת בדיני טומאה וטהרה אלא בגדר מקום הראוי לעשיית פרה אדומה. ייתכן שאף מקום שהפרה אינה נטמאת בו מצד דיני טומאה נחשב 'מקום טמא' ואינו ראוי לעשיית הפרה. נמצא שאף אם מתי המבול אינם מטמאים באוהל, מקומם נחשב 'מקום טמא' ואסור לשרוף בו את הפרה.

עד כאן אמורים דברינו על דרך הפשט. מכאן ואילך נמשיך מהלך זה על דרך הדרש.

על דרך זו ייתכן שיש להבין גם את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי מעמדה של ארץ ישראל, ואת תלייתה של מחלוקת זו בשאלת המבול בארץ ישראל, באופן שונה מעט. במהלך הסוגיה אנו למדים כי אף לדעת רבי יוחנן מתו יושביה של ארץ ישראל במבול, אלא שמותם לא בא בגלל המים כי אם מחמת ה'הבלא'. התוספות (קיג ע"א ד"ה מעלה, מדקאמר) התלבטו מדוע בכל זאת מתייחס רבי יוחנן לארץ ישראל כאילו אין בה מתי מבול כלל.

לאור דברינו יש להשיב כי ריש לקיש אינו חושש מפני היטמאות הפרה במתי המבול. סוף סוף אין אנו חוששים לכך בשום טהרה אחרת שאנו נדרשים אליה, ויתכן שמתי המבול כלל אינם יכולים לטמא. דעתו של ריש לקיש היא שארץ ישראל עצמה, כל עוד לא נבדקה, אינה חשובה 'מקום טהור'. הטהרה אינה טבעית ואוטומטית רק בשל העובדה שמדובר בארץ ישראל, ויש לאדם לעמול כדי להפוך את המקום למקום בדוק וטהור הראוי לשרפת הפרה. כך גם לא ייתכן שאנשי דור המבול שחיו בארץ ישראל ניצלו רק בזכות מקום מגוריהם. אם מעשיהם לא היו טובים משל חבריהם בשאר העולם, אין ארץ ישראל מגינה עליהם.

רבי יוחנן חלק על תפיסה זו, ולדעתו ארץ ישראל היא מקום הטהור בפני עצמו, ואף בלא מאמץ אנושי של בדיקה. באורח דומה אנשי דור המבול החיים בתחומי הארץ לא מתו באותה מיתה נוראה של שאר אנשי דורם, אף אם בסופו של דבר לא נמלטו מעונש על חטאיהם. בכך מודגש ההבדל שבין ארץ ישראל לבין חו"ל, הבדל שלדעת רבי יוחנן קיים בלא קשר למעשיהם של יושבי הארץ.