|
היקף איסור הקרבה בחוץ / זבחים קזהרב ברוך וינטרוב
אתמול העלינו שני יסודות אפשריים לחיובו של המקריב בחוץ: או ההקרבה נאסרה מחמת פגיעה במקדש וקודשיו או שעצם ההקרבה בחוץ נאסרה, ללא קשר לפגיעה במקדש וקודשיו.
בעיון זה ננסה לעמוד על שתי הלכות מדיני המקריב בחוץ ולנתחן לאור שני היסודות הנ"ל.
השוחט בגגו של היכל ובלשכות הבנויות בחול ופתוחות אל הקודש
נחלקו רבא ועולא אם השוחט בגגו של היכל חייב משום שחוטי חוץ. רבא סבור כי השוחט בגג פטור, שהרי נאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", וקורבן זה הובא אל פתח אוהל מועד. לעומת זאת, לדעת עולא השוחט על גגו של היכל חייב, שכן הוא פסול לשחיטת כל זבח.
המחלוקת תתבאר היטב על פי שני היסודות שהוצעו לעיל. לדעת עולא הבעיה היא בפסילת הקורבן וההקרבה שלא במקום המיועד לכך, ועל כן אף השוחט על גג ההיכל עבר. לדעת רבא, לעומת זאת, החיוב חל רק כאשר אדם הקריב 'בחוץ', שלא בתוך אוהל מועד. אם ההקרבה נעשית בתוך האוהל, אף שהיא נעשית שלא במקום המיועד לכך ופוסלת את הקורבן, עדיין אין לומר שאדם זה הקריב בחוץ.
האחרונים העלו את השאלה מה יהיה דינו של השוחט בלשכות הבנויות בחול ופתוחות אל הקודש: האם גם שם יסבור רבא שיש לפוטרו? הגרי"ז (בחידושיו על אתר) סבר כי רבא יודה שהשוחט בלשכות אלו חייב, שכן אין בהן קדושה כלל, בניגוד לגג ההיכל, שיש בו קדושה מצד הימצאותו באוויר העזרה. אומנם אם כנים דברינו בביאור שיטת רבא, הרי שטענתו אינה תולה את החיוב בקדושה כי אם במקום השחיטה. אם נוסיף לכך את ההבנה שלשכות אלו שייכות לעזרה מבחינת מקומן אך לא מבחינת קדושתן (עי' לעיל דף נו), הרי שהשוחט בלשכות יהיה פטור משום שחוטי חוץ (וכן כתב במנחת חינוך מצווה קפו).
המקריב בחוץ בזמן הזה
נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין המקריב בחוץ בזמן הזה: לדעת רבי יוחנן הוא חייב, ואילו לדעת ריש לקיש – פטור. הגמרא מבארת כי שורש מחלוקתם מצוי בשאלה אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא. לדעת רבי יוחנן קדושה ראשונה קדשה גם לעתיד לבוא, ועל כן המקריב בחוץ בזמן הזה חייב, ואילו לדעת ריש לקיש הקדושה בטלה והמקריב פטור. הראשונים נתקשו בביאור דעת רבי יוחנן בעקבות דברי רבינא במסכת יומא (סב ע"ב – סג ע"א):
"שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל – פסולין... שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל – פטור. מאי טעמא – מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי".
משתמע מכאן שכדי להתחייב בהקרבה בחוץ צריכים להתמלא כל התנאים להכשרת הקרבת הקורבן בפנים. מעתה, כיצד יתחייב המקריב בחוץ בזמן הזה, כאשר אין אפילו מזבח כשר העומד בבית המקדש?
המשנה למלך העלה יישוב לקושיה זו מדיוק בלשונו של הרמב"ם (מעשה הקורבנות יט, טו), שכתב:
"מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב...".
המשנה למלך הסיק מכאן שרק השוחט ומעלה חייב בזמן הזה, ואילו השוחט בלא להעלות פטור. בכך תואמים דברי הרמב"ם את פסיקתו כרבינא (מעשה הקורבנות יח, יב):
"השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור, שהרי הן מחוסרים מעשה".
כאן מדבר הרמב"ם על שחיטה בלבד, ואכן השוחט את השלמים בחוץ בעת שדלתות ההיכל סגורות פטור.
אמור מעתה: השוחט בלבד, אשר עדיין לא הקריב בחוץ, אינו חייב אלא משום הפגיעה במקדש וקודשיו. פגיעה זו מתרחשת רק כאשר הקורבן היה כשר לחלוטין ליקרב במקדש, וחיסרון במזבח, כמוהו כחיסרון בפתיחת דלתות ההיכל, מפקיע חיוב זה.
בשחיטה והעלאה בחוץ, לעומת זאת, יש מחייב שונה, שיסודו בעצם ההקרבה בחוץ. על כן, אף אם יש פסול מצד המקדש, כגון חוסר במזבח או אי־פתיחת דלתות ההיכל, אין בכך משום הפקעת המחייב. זאת בתנאי שאכן יש ממד של בחירה במקדש, המפקיע ואוסר את ההקרבה בחוץ ('קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא').
(להרחבה נוספת ראה 'שערי היכל' מערכה רפא.)
|