|
מדרש יהוידע / זבחים קגהרב אביהוד שורץ
הגמרא בסוגייתנו עוסקת בביאורו של פסוק אחד מפרשת 'צו':
"וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
התורה קובעת שעור העולה שייך לכוהן המקריב, וחז"ל דנים בפרטי הלכה זו: האם היא נוהגת דווקא בעולה או גם בקורבנות אחרים, מה דינם של קורבנות פסולים, מה דינם של קורבנות ציבור וכן הלאה.
במהלך הדיון מצטטת הגמרא משנה ממסכת שקלים (ו, ו):
"זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול: 'אשם הוא אשום אשם לה'' – זה הכלל: כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות – הבשר לשם והעורות לכהנים; נמצאו שני כתובים קיימים – אשם לה' ואשם לכהנים".
במרחבי הש"ס מוצאים אנו דרשות רבות מפיהם של תנאים ואמוראים, והנה לפנינו דרשה קדומה הרבה יותר, מפיו של כוהן ששירת בבית המקדש הראשון, בימי המלך יהואש (במשנה נאמר שיהוידע היה כוהן גדול; בפסוקים עניין זה לא נזכר בפירוש, אך סביר להניח שיהוידע אכן היה כוהן גדול, לאור העובדה שהמלך יהואש מעביר דרכו את הוראותיו לכוהנים). המשנה מוסיפה ומבארת שאנו למדים על דרשה זו מפסוק בספר מלכים ב' (יב, יז):
"כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ".
הפסוק מבאר שיהוידע חידש חידוש כלשהו בנוגע לכסף אשם וכסף חטאת, ויש לחשוף חידוש זה. מורנו הרב יעקב מדן שליט"א קבע פעמים רבות כי מדרשי חז"ל נובעים מהבנה מעמיקה של המקראות בהקשרם הרחב. דומני שעל דרך זו יש לבאר את דרשת יהוידע, כדלהלן.
מן המשנה עולה כי יהוידע מתמודד עם סתירה כלשהי, ומכוח דרשתו "נמצאו שני הכתובים קיימים". רבי עובדיה מברטנורא מבאר את הסתירה:
"אשם הוא אשום אשם לה' – וקשה קרא רישיה לסיפיה, דאשם הוא משמע בהווייתו ובהלכתו יהא שהוא נאכל לכהנים, ואשם לה' משמע שכולו לה'".
הברטנורא סבור שיהוידע מתמודד עם סתירה פנימית של פסוק מפרשיית האשם שבפרשת 'ויקרא'. תורף הסתירה: לא ברור אם האשם שייך כולו לה' או גם לכוהנים. יהוידע הסביר שיש מצבים שבהם האשם עולה כולו לה': אם הופרשו דמים לצורך אשם, ולאחר רכישת האשם נותר סכום כסף, יש לרכוש בו עולה. נמצא שמעות האשם עולות כולן לה' – בקורבן העולה. אומנם גם לכוהנים יש חלק בקורבן זה – בעורו – ונמצאו שני הכתובים קיימים.
פירושו של הברטנורא, המקובל גם על מפרשים נוספים, הולם את לשון המשנה. אך לכאורה יש להקשות: כיצד דורש יהוידע הלכות בדבר זכות הכוהנים בעור העולה מפסוקים בפרשת 'ויקרא' שאינם עוסקים כלל בעניין זה?!
דומני שרש"י בסוגייתנו הוטרד מכך, ועל כן הציע פירוש שונה מזה של הברטנורא:
"אשם לה' – אי אפשר אשם לה', שכבר נאמר אשם לכהן, 'כחטאת כאשם תורה אחת להם' וגו'".
לדעת רש"י לא מדובר בסתירה פנימית בפסוק שבפרשת 'ויקרא' אלא בסתירה בין אותו פסוק ובין פסוק בפרשיית האשם שבפרשת 'צו':
"כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה".
מפסוק זה עולה שהחטאת והאשם שייכים לכוהן בלבד, בעוד בפרשת 'ויקרא' נאמר שהאשם לה'. כאמור, הפתרון שהציע יהוידע הוא אשם שקונים בדמיו עולה: הבשר לה', והעור לכוהנים.
לכאורה פירושו של רש"י איננו פותר את הקושיה: סוף סוף יהוידע עוסק בסתירת שני פסוקים שאינם קשורים כלל ועיקר לזכות הכוהנים בעור הקודשים!
אך, כאמור, יש ללמוד את הדברים בהקשרם הרחב. הפסוק שמצטט רש"י חותם למעשה את פרשיית האשם שבפרשת 'צו'. הפסוק הבא אחריו הוא זה שבו עסקינן:
"וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
הרמב"ן הוטרד משאלת מיקומו של הפסוק: מה עניינו של עור העולה בעיצומה של פרשיית האשם?! הרמב"ן מסביר, על דרך הפשט, שקושיה זו היא העומדת ביסוד מדרש חז"ל הנזכר בסוגייתנו, ולפיו עור העולה מגיע לכוהן בכל קודשי הקודשים ולאו דווקא בעולה.
לעניות דעתי קושייתו של הרמב"ן היא המניעה גם את דרשתו של יהוידע. יהוידע הוטרד מכך שעניין עור העולה נזכר דווקא בפרשיית האשם. כדי להתמודד עם הקושי החליט יהוידע לעסוק בפרשיית האשם בהקשרה הרחב, ועל כן השווה את פרשיית האשם שב'צו' לזו שב'ויקרא' (כזכור, כך בדיוק פירש רש"י: יסוד הדרשה בהשוואת שתי פרשיות אלו). השוואה זו הולידה סתירה, ויהוידע פתר אותה באמצעות דין העור, שהכוהנים זוכים בו. אם כן, יהוידע שותף להבנת הרמב"ן, שלפיה דין העור שייך בכל קודשי הקודשים, ולאו דווקא בעולה, אך מתאמץ לבאר מדוע הוזכר דין זה דווקא בפרשיית האשם.
נמצאנו למדים כי המשנה במסכת שקלים מגלה טפח ומכסה טפחיים: היא מצטטת חלק קטן מן הפסוק בפרשת 'ויקרא', אשר למעשה אינו אלא רמז לדרשה מורכבת יותר, המבוססת הן על ליבון הפרשייה ב'צו' כשלעצמה הן על השוואת פרשיות האשם שב'ויקרא' וב'צו'.
|