בעלי מומין אם עלו לא ירדו / זבחים פה

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בדף פ"ד נאמר שלדעת רבי עקיבא בעלי מומין שהועלו כבר על גבי המזבח לא ירדו. בסוגייתנו מצמצם רבי יוחנן את שיטת רבי עקיבא:

"אמר רבי יוחנן: לא הכשיר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין, הואיל וכשרים בעופות".

אלא שעל דברי רבי יוחנן יש לתמוה משני צדדים:

א. לכאורה אין הם מתאימים לפשט דברי רבי עקיבא, אשר כמובא במשנה היה 'מכשיר בבעלי מומין'.

ב. מצד הסברה קשה מדוע יהיה דין בעלי מומין בבהמה תלוי בדין בעלי מומין בעופות.

בעלי התוספות (לעיל לה ע"ב ד"ה אלא) מתלבטים בשאלה אחרת: הרי לא רק דוקין שבעין כשרים בעופות, אלא כל המומים כולם, למעט מחוסר איבר! על כך הם משיבים שתי תשובות. תשובתם הראשונה היא "לאו דוקא דוקין שבעין, דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר...". נראה כי העובדה שבעלי מומין מסוג מסוים כשרים בעופות יכולה להיות מוסברת בשתי דרכים: או שהדבר קשור למבנה גופם של העופות, ובגללו מום מסוים בהם משמעותי פחות ממום מקביל בבהמה, או שהדבר קשור לכך שמלכתחילה קורבן העוף משובח פחות מקורבן הבהמה, ועל כן גם נצרך בו פחות הידור.

אם הסיבה הראשונה היא הנכונה – מסתבר שאין ללמוד מכשרות מום בעוף לכשרותו בדיעבד בבהמה. אך אם הסיבה השנייה היא הנכונה – אפשר לטעון כי אף שלכתחילה קורבן הבהמה נדרש להיות מהודר יותר, מכל מקום בדיעבד מום שכזה לא יפסול. אם כך, הרי שטענת רבי יוחנן היא שרבי עקיבא למד מן העובדה שמומים מסוימים כשרים בעופות, שאין מדובר בפסול גמור של הקורבן, אלא רק בבעיה ברמת ההידור שלו.

תשובתם השנייה של בעלי התוספות היא: "אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן".

על כך הקשה השפת אמת (שם): מה מועילה העובדה ששאר המומים פוסלים עופות מדרבנן? והלוא אנו באים לדון כאן על דין "אם עלו לא ירדו" מדאורייתא!

ייתכן שיש לבאר את דברי התוספות לאור חילוק אפשרי בין שתי תוצאות של היות הקורבן בעל מום. ראשית – מדובר בקורבן מאוס. שנית – הקורבן חסר, שכן האיבר בעל המום הוא איבר שאי אפשר להקריבו.

אפשר לטעון כי בדומה לדין התורה, הפוסלת בעופות מחוסרי אבר בלבד, גם חכמים פסלו בעופות דווקא מומים היוצרים מעין 'חיסרון' ולא מומים היוצרים מאיסות בלבד. על פי זה, הפסול שפסלו חכמים אינו סיבה, כפי שהבין (ודחה) השפת אמת, כי אם סימן – סימן לכך שפסול זה אינו רק ממאיס את הקורבן אלא גם מפקיע את האבר מהקרבה. על כן אפשר לצמצם את שיטת רבי עקיבא דווקא למומים שאינם פוסלים בעופות אפילו מדרבנן, שכן מומים אלו הם מומים שגם בבהמות אינם חיסרון אלא איסור הקרבה בלבד, ולכן אם כבר עלו על גבי המזבח – לא ירדו.

בכך מתיישבות שתי הקושיות שפתחנו בהן. רבי עקיבא אכן הכשיר בבעלי מומין, אך רק במקרה שהמום יוצר מאיסות בלבד ולא חיסרון, והדרך לבחון זאת היא באמצעות דיני קורבן העוף.