המזבח מקדש / זבחים פג

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הפרק התשיעי של המסכת עוסק בהלכה מיוחדת בעבודת המקדש: גם קודשים שנפסלו, אם הועלו למזבח – יוקטרו עליו. בסוגיה הפותחת את הפרק מובאת מחלוקת תנאים בדבר היקפה של הלכה זו, ואגב כך מובאים גם מקורותיו של הדין בתורה.

במשנתנו נאמר:

"רבי יהושע אומר: כל הראוי לאישים – אם עלה לא ירד, שנאמר 'היא העולה על מוקדה', מה עולה שהיא ראויה לאישים – אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאישים – אם עלה לא ירד. 
רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח – אם עלה לא ירד, שנאמר: 'היא העולה על מוקדה על המזבח', מה עולה שהיא ראויה למזבח – אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שהוא ראוי למזבח – אם עלתה לא תרד".

מחלוקתם של רבן גמליאל ורבי יהושע היא אם להתמקד במילה 'מוקדה' או במילה 'מזבח', אך שניהם מודים שמקורו של הדין הוא בפסוק בתחילת פרשת צו (ויקרא ו, ב):

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

בברייתא המובאת בהמשך הסוגיה הובא מקור אחר לדין זה:

"רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר 'כל הנוגע במזבח יקדש', שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי, ת"ל 'כבשים' – מה כבשים ראויין, אף כל ראוי (להוציא עוף). 
ר"ע אומר: 'עולה' – מה עולה ראויה, אף כל ראויה (להוציא מנחות)".

גם רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי נחלקו בשאלה מאיזו מילה בפסוק יש ללמוד את היקף הדין, אך שניהם מסכימים שהמקור לדין שהמזבח מקדש הוא בפסוק בפרשת תצווה (שמות כט, לז):

"וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ".

נראה ששני המקורות מלמדים על שתי הבנות שונות של דין "המזבח מקדש". המקור הראשון, כפי שהסביר רש"י על התורה, לומד את הדין מהריבוי שבמילים "זאת תורת העולה", כלומר גם קורבנות שיש בהם פסול כלשהו יכולים להידמות לעולה כשרה אם ניתנו על המזבח. לפי מקור זה הקריטריונים להגדרת 'קורבן כשר' על ראש המזבח רחבים ומקילים יותר מאשר בשלבים המוקדמים של ההקרבה. [יש שנימקו זאת בכך שההקטרה על המזבח דומה להקרבת הקורבנות אצל בני נח, אשר גדריה ההלכתיים מדוקדקים פחות.]

מאידך גיסא, המקור השני אינו משווה את הפסולים לקורבן כשר אלא קובע עיקרון חדש לגמרי – "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ". גם אם הקורבן מצד עצמו פסול לגמרי, אין מורידים דבר שהועלה על המזבח. נגיעת הקורבן במזבח מעניקה לו קדושה מיוחדת של "לחמו של מזבח", ללא כל קשר לתהליך הקורבני שעבר עליו קודם לכן.

לאור דברינו אפשר להבין טוב יותר את היחס בין הדינים שנלמדו משני הפסוקים. התנאים שלמדו מ"תורת העולה" להשוות פסולים ככשרים נחלקו ברמת הכשרות הנדרשת כדי להשוות את הקורבן הפסול לקורבן כשר – "ראוי לאישים" או "ראוי למזבח". לעומתם, התנאים שלמדו מ"כל הנוגע במזבח יקדש" דנו בעיקר בהגדרת החפצא של הקורבן הראוי להיחשב לחמו של מזבח – כבשים ולא עוף, או עולה ולא מנחה.

השלכה חשובה של הבנות אלו היא בשאלת היחס להקטרת הקורבנות הפסולים – האם היא נחשבת כהקטרת קורבן כשר (שטעונה מליחה ודינים נוספים) או כשרפת עצים בעלמא מדין "לחמו של מזבח". בשאלה זו דנו אחרונים רבים (ראה מקדש דוד סימן ד), ואכמ"ל.