רואין / זבחים עח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בדף עז ע"ב מובא שאם נתערבו מים בדם קודשים, כל עוד יש מראית דם אפשר להקריב. המשנה ממשיכה ומחדשת כי אף אם נשפך יין אדום וביטל את מראית הדם באדמומיותו, משערים את כמותו כאילו היה מים.

הגמרא משווה בין דין זה ובין דינו של ריש לקיש, שחידש כי כאשר אדם מערב פיגול נותר וטמא – אין הוא חייב כלל, מכיוון שבכל אכילה מתערבים שלושת האיסורים, ואחד מהם רבה על השאר ומבטל אותם. על דין זה הקשתה הגמרא מכך שאפשר לצאת ידי חובה בליל הסדר באכילת מצה העשויה מתערובת חיטים ואורז, ומשמע שכל עוד נותר טעם יש לראות את המרכיבים כעומדים בפני עצמם. תשובתה של הגמרא היא שריש לקיש מדבר על מקרה שבו טעמי הנותר הפיגול והטמא שווים, ועל כן אי אפשר להבחין בכל אחד בנפרד.

הגמרא חזרה והקשתה על כך ממשנתנו, שמבואר בה שאף כאשר מראית היין שווה למראית הדם, ולכן לאחר שפיכת היין אין עוד מראית דם, משערים כאילו היה מים ומכשירים. על כך היא משיבה שמדובר במחלוקת תנאים – האם משערים ב'שאינו מינו'.

התוספות (עט ע"א סוד"ה הא דרביה) הקשו:

"וצריך לדקדק מאי שנא גבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין... וגבי איסורא לא אמרינן רואין אלא מין במינו מדאורייתא ברובא".

בעלי התוספות אינם מבררים את העניין, ומסיימים:

"ואי אפשר לברר טעם, אלא היכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר".

בעיון זה ננסה להציע הסבר לדין 'רואין' בקודשים. יש שתי אפשרויות להבנת 'ביטול', ונביא לדוגמה את דין הדם שנשפך לתוכו מים: אפשר לומר שכאשר המים מתרבים די הצורך, התערובת כולה אינה קרויה עוד דם; ואפשר לומר שכאשר אין עוד מראית דם, לא רק שהתערובת אינה קרויה דם, אלא שהדם באמת נתבטל ונעלם.

לשאלה זו יכולה להיות נפקא מינה לגבי שיעור מראית הדם הנצרכת. אם התערובת כולה צריכה להיות מוגדרת 'דם', מספיק שהתערובת לא תהיה אדומה דייה כדי לפסול אותה מלהיות דם. אך אם אנו עוסקים בביטולו של הדם עצמו ולא בביטול התערובת, הרי שגם מראית אדמומית קלושה תצביע על קיומו של דם באותו מקום ותמנע את הביטול (ועיין עז ע"ב תוד"ה רואין).

והנה אם בוחנים את שם התערובת, לכאורה אין כל היגיון בדין 'רואין' – סוף סוף יש לבחון את התערובת על פי מרכיביה הנוכחיים. אם כעת נשפך יין לתוך הדם, והתערובת נראית כיין יותר מאשר כדם, הרי שאי אפשר לקרוא לתערובת זו 'דם'.

אך אם נבחן את ביטולו של הדם עצמו, יש היגיון בדין 'רואין', שכן יש לבחון אם עדיין קיים דם בתערובת. אם צבעו של היין חזק – הוא מסתיר את הדם הקיים אך אינו מבטל אותו. כדי לבחון אם שפיכת כמות נוזל מסוימת מבטלת את הדם יש לראות נוזל זה כאילו היה מים ולבדוק אם במצב כזה עדיין קיים דם בכלי.

בניסוח אחר: אם מדברים על הגדרת התערובת – מראית הדם היא הסיבה להגדרת התערובת כדם, ואם היא אינה קיימת, אי אפשר להכשיר את התערובת; אך אם מדברים על ביטולו של הדם – מראה הדם הוא רק סימן לקיומו של הדם, ואף אם איננו יכולים לראות מראה זה בעינינו, אין זה אומר שהדם איננו קיים.

לאור זאת אפשר להסביר את ההבדל שבין קודשים ובין איסורים רגילים על פי השיטה הסוברת שאיכא דין 'רואין'. קודשים, משום חשיבותם הייחודית, עומדים כל אחד לעצמו, ועל כן אינם מוגדרים על פי התערובת שהם מעורבים בה אלא כל אחד על פי עצמו. ממילא ביטולם יתרחש רק כאשר הם ייבטלו מצד עצמם, ולא כאשר מרכיב אחר יסתיר אותם בתוך התערובת. זוהי הסיבה לכך שדם שנשפך לתוכו יין ישוער כאילו נשפכו לתוכו מים, ופיגול נותר וטמא (שלושתם איסורי קודשים) שנתערבו זה בזה, אף אם טעמם אחיד, ישוערו כאילו היה טעמם שונה, ויתבטלו רק אם במצב כזה היה טעמם נעלם.