ניכבשינהו דניידי / זבחים עג

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מציעה דרך לאפשר הקרבת זבחים שנתערב בהם שור האסור למזבח: אף שכל הקבוצה כולה נאסרת, שהרי בעלי חיים אינם בטלים, אפשר לגרום להם לנוע ולזוז ממקום קיבוצם, ובכך תתבטל התערובת שהאיסור קבוע בה. עם ביטול התערובת אין לדון עוד בכל פרט כחלק מתערובת שקבוע בה איסור, אלא רק כפרט העומד בפני עצמו, ואפשר להתירו מדין רוב. אולם רבא דוחה הצעה זו בגזרה "משום קבוע", ועל כן אין כל פתרון לקבוצה זו של זבחים, וכולם ימותו.

בעלי התוספות (ע ע"ב ד"ה אפילו) דנו בשאלה מה דינו של מקרה דומה בחולין, כגון עדר שנתערבה בו טרפה ואי אפשר לזהותה. במקרה זה כל העדר אסור, שהרי בעלי חיים חשיבי ולא בטלי, וטרפה אחת אוסרת את העדר כולו. ר"ת סובר שבמקרה כזה מותר לנייד את העדר כולו כדי לבטל את קביעותו, משום שגזרתו של רבא מתייחסת לקודשים בלבד. לדעת ר"י, לעומת זאת, גזרתו של רבא נכונה גם ביחס לחולין, ואין להתיר את העדר.

ר"י הוכיח את דבריו מן הגמרא להלן עד ע"א, העוסקת בטבעת של עבודה זרה שנתערבה באלף טבעות אחרות. מאחר שאיסור עבודה זרה הוא איסור חשוב שאינו בטל אפילו באלף, כל הטבעות אסורות בהנאה. בגמרא נדונה השאלה מה יהיה הדין אם כמה טבעות ייפלו מתוך תערובת זו אל תוך תערובת נוספת של טבעות מותרות. ר"י דייק שכל דיונה של הגמרא הוא לגבי התערובת השנייה, אך אילו היו הטבעות שנפלו מתוך התערובת הראשונה נשארות בפני עצמן – הן היו נותרות באיסורן, אף שהתערובת כבר נתפרקה. מכאן מוכח, לדעת ר"י, שגזרתו של רבא נכונה אף ביחס לחולין.

ואולם נראה שאפשר ליישב את דעת רבנו תם ולומר שיש הבדל משמעותי בין איסור העדר לאיסור תערובת הטבעות. באיסור העדר אין חומרת האיסור גורמת לכך שכל העדר ייאסר, אלא שמחמת חשיבותו של בעל החיים אין האיסור בטל. מכך נובע שלא כל התערובת אסורה, שהרי אין בכוחו של האיסור לאסור אותה, אלא שכל אחד מבעלי החיים שבתערובת אסור, שמא הוא בעל החיים האסור באמת. ואף שבדרך כלל היינו צריכים להתיר מטעם רוב היתר, כאן אין אנו מתירים מכיוון שהאיסור קבוע ועומד לפנינו. אומנם אם תתפזר התערובת, ונצטרך לדון בכל אחת מן הבהמות לעצמה, אין האיסור קבוע ועומד לפנינו, ונוכל להתיר מחמת רוב היתר. לגבי הטבעות, לעומת זאת, חומרת איסור עבודה זרה היא שגורמת לתערובת כולה להיאסר, ועל כן כל הטבעות נאסרות, וההיפרדות מן הקבוצה אינה מועילה, שהרי סוף סוף חל איסור על כל אחת מן הטבעות בפני עצמה.

משביארנו את דעת רבנו תם לגבי טבעות של עבודה זרה נראה שנוכל גם לבאר מדוע לדעתו יש הבדל בין קודשים לחולין, ומדוע בקודשים גזרו חכמים שלא תועיל ההתפזרות. הגמרא לעיל עב ע"א הציעה כ'הווה אמינא' הבדל בין קודשים לחולין – "קדשים מאיסי". ייתכן שזוהי הסיבה לגזרתם של חכמים: בהמה הנמצאת בתערובת אחת עם איסורי מזבח נמאסת בגלל עצם היותה בתערובת אחת עם דבר מתועב, אף על פי שהיא עצמה אינה אסורה אלא מחמת הספק שמא היא הדבר המתועב. על כן, אף אם לאחר מכן ינודו הבהמות ותבוטל התערובת, עדיין תיוותר הבהמה מאוסה לקורבן. (אין אנו דנים כאן בדין דיחוי, הפוסל את הקורבן אף בדיעבד, ובו דנה הגמרא בהמשך.)