דבר שדרכו לימנות / זבחים עב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בשאלה מדוע המשנה בריש פרקין נזקקת לדיני פדיון למיניהם – מדוע אין אנו יכולים לומר כי המיעוט בטל ברוב, כבכל התורה כולה, ולפעול כלפי כל הפרטים שבתערובת כדינם של רוב הפרטים? הגמרא מסבירה כי לשיטת ריש לקיש, הסובר שכל דבר שדרכו לימנות אינו בטל ברוב, ברור מדוע הבהמות אינן בטלות – סוף סוף הדרך הרגילה במכירת בהמות היא לבדוק היטב כמה בהמות יש בעדר. אך לשיטת רבי יוחנן, הסבור שרק דברים הנמנים תמיד ("את שדרכו לימנות") אינם בטלים, קשה – מדוע הבהמות לא יתבטלו ברוב? בעל הפירוש המיוחס לרש"י (ד"ה אלא למ"ד) מסביר שהבהמות אינן נחשבות כדבר הנמנה תמיד משום שיש המוכרים את העדר כעדר, בלא למנות בדיוק כמה פרטים נמצאים בפנים.

התוספות (ד"ה אלא) התקשו בהבנת דברי הגמרא, שהרי במסכת חולין (ק ע"א) אנו למדים שאפילו סתם חתיכת בשר הראויה להתכבד בפני האורחים אינה בטלה, וקל וחומר בהמה שלמה! בעלי התוספות נדחקים להסביר שקושיית הגמרא היא דווקא במקרה של עופות, אשר באמת אין דרך למנותם והם אינם חשובים אפילו כחתיכות הראויות להתכבד לפני האורחים.

הרשב"א בתורת הבית (בית רביעי, שער ראשון) מציע יישוב אחר. לדעתו, רק חתיכת בשר הראויה בפועל להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה, אך שור, אשר אף לאחר שיישחט עדיין יש לחלקו לנתחים – בטל. הרא"ש (חולין ז, לו) מביא דעה כזו ודוחה אותה בחריפות:

"וגם שמעתי דיש אומרים דכבש שלם או אווז שלם לא מיקרי ראויה להתכבד לפני האורחים, לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווז שלם. גם אלה דברי הבאי הם – וכי בשביל שראוי לחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי?!".

טענתו של הרא"ש פשוטה: חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה בשל חשיבותה, ואם מדובר בחתיכה גדולה עוד יותר, קל וחומר שחשיבותה גדולה עוד יותר, והיא לא תתבטל. כיצד, אם כן, יש לבאר את דעתו של הרשב"א?

קודם שנבוא לבאר את דעת הרשב"א נעיין במחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש אם כל דבר שדרכו לימנות אינו בטל או רק דברים שדרכם מיוחדת לימנות. מהו שורש מחלוקתם?

אפשר להסביר שהם נחלקו מהי הסיבה לכך שדברים שבמניין אינם בטלים: לדעת ריש לקיש הדבר נובע מחשיבותם – חכמים תיקנו כי דבר חשוב אינו בטל, ועל כן דברים שבמניין אינם בטלים; ואילו לדעת רבי יוחנן דברים שבמניין אינם בטלים משום שאינם נעשים תערובת – התנאי הראשון הנדרש כדי שהרוב יגבר על המיעוט הוא שנראה את המיעוט והרוב כנמצאים בקבוצה אחת, אך דברים שמקפידים תמיד לספור אותם בנפרד, אף כשהם נמצאים פיזית בקבוצה אחת, נותרים מופרדים זה מזה. על כן לדעת ריש לקיש מספיקה העובדה שדרכם לימנות כדי שנדע שהם חשובים ואינם בטלים, ואילו לדעת רבי יוחנן צריך שהם לעולם לא ייחשבו חלק סתמי מקבוצה, ותמיד יתייחסו אליהם בפני עצמם, כדי להוכיח שאינם מתערבים.

לאור זאת יש להבין גם את דין חתיכה הראויה להתכבד, שאינה בטלה ברוב. הלכה זאת יכולה לנבוע מחשיבותה של החתיכה, כפי שהבין הרא"ש, ולפי זה קל וחומר הוא שחתיכה גדולה יותר אינה בטלה. אך אפשר להבין, ונראה שכך הבין הרשב"א, שחתיכה הראויה להתכבד היא מנת האוכל כפי שהיא מוכנה להגשה. זוהי זהותה הסופית של חתיכת האוכל, ועל כן זהות זו חשובה ועומדת בפני עצמה ואינה מתערבת ונעלמת בקבוצה. כאשר החתיכה גדולה מכדי להיות מוגשת, ויש צורך בחתיכתה לנתחים קטנים יותר, הרי שעדיין אין זו זהותה הסופית, ועל כן נוחה היא להתערב וליבטל כלפי זהויות אחרות. (יש להעיר כי אין הכרח להבין את דיני דבר שדרכו לימנות וחתיכה הראויה להתכבד באותו האופן, וייתכן שמדובר בשני דינים שונים, ואכמ"ל.)