מכירת קורבנות / זבחים עא

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה בריש הפרק השמיני, הקרוי בפי הראשונים פרק התערובות, מתווה את עקרונות הטיפול בקודשים שנתערבו – בין בקודשים אחרים, בין בחולין סתם ובין באיסורי מזבח. במקרים שבהם קודשים מתערבים בקודשים שונים מהם או באיסורי הנאה אי אפשר להקריבם כפי שהם, ועל כן יש לחכות שייפול בהם מום, לפדותם ולקנות בכסף בהמה אחרת שתוקדש לאותו קורבן.

אומנם המשנה אינה מתייחסת לפדיון רגיל, בדרך של חילול, אלא דווקא לפדיון דרך מקח – פדיון על ידי מכירה. בעל הפירוש המיוחס לרש"י (עא ע"ב ד"ה וימכרו) שם לב לעניין זה וכתב כי לדעתו אין צורך לגרוס במשנה "וימכרו", שהרי יכול אדם לחלל על מעות מביתו. אך הרמב"ם גרס "וימכרו", וכך הוא פוסק לגבי איסורי מזבח (פסולי המוקדשין ו, ב):

"נתערב בהן אחד מאיסורי המזבח – ירעו כלם עד שיפול בהן מום, וימכור, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין של קדשים שנתערב".

מדוע מדברים המשנה והרמב"ם דווקא על מכירה, ולא על חילול, שהוא לכאורה פשוט יותר? ייתכן כי המשנה עוסקת דווקא במכירה בשל חידוש הנובע מכך בדין קודשים שנתערבו בקודשים מין במינו. המשנה כותבת כי קודשים שנתערבו בקודשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא. הגמרא להלן (עד ע"ב) מקשה כיצד אפשר לסמוך על קורבנות אלו, שהרי לא ידוע למי שייכת כל בהמה, ועל כן היא מעמידה את המשנה בקורבנות נשים, אשר אינם נסמכים.

מהו אם כן דינם של קורבנות של גברים שנתערבו זה בזה מין במינו? הרמב"ם (שם, ד) פוסק:

"נתערבו קדשים בקדשים מין במינו – זה יקרב לשם בעליו וזה יקרב לשם בעליו, אע"פ שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו. במה דברים אמורים – בקרבנות נשים, שאין בהם סמיכה, אבל קרבנות אנשים, הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו...".

הרמב"ם פוסק שהאחד ימכור את קורבנו לחברו, וכך יוכל הלה לסמוך על שני הקורבנות, שכן נמצאו שניהם שייכים לו. ר' עקיבא איגר (בחידושיו על המשנה) מקשה על פסיקת הרמב"ם מדבריו המפורשים בהלכות מעילה (ד, ח) – "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום". כיצד, אם כן, מציע כאן הרמב"ם שימכור האחד את קורבנו לחברו?

החזון יחזקאל (תמורה א, א) יישב כי הרמב"ם מחלק בין עצם הכפרה, שאותה אי אפשר למכור ולהעביר, ובין גוף הבהמה, הניתן למכירה. חידוש נוסף המושמע לנו בדרך אגב הוא שהסומך אינו המתכפר כי אם בעלי הקורבן, ואכמ"ל.

לאור זאת אפשר להציע כי המשנה דיברה דווקא על פדיון במכירה ולא על פדיון בחילול כדי לרמוז על הדרך לפתור את הבעיה של קודשים שנתערבו בקודשים מין במינו. אומנם שם הבהמה הנמכרת אינה נפדית אלא נשארת בקדושתה, אך מכל מקום דווקא מכירה היא המנגנון המאפשר את הקרבת הקורבנות כולם.