בין שחיטה למליקה / זבחים סח

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

פרקנו עוסק בקורבנות העוף. למרות הדמיון בין קורבנות העוף לקורבנות הבהמה, יש הבדל בולט ביניהם בפעולת השחיטה: בעוד שחיטת בהמות נעשית כדת וכדין, כפי ששוחטים בהמות חולין, הרי שהעוף זקוק ל"מליקה" – הכוהן חותך את הקנה והוושט בידיו, בלא עזרת כלי.

לדעת רש"י (סה ע"ב ד"ה ת"ק סבר), ההבדל בין שחיטה למליקה נובע מהבדל מציאותי בין בהמה לעוף:

"דטעמא דבהמה בעיא ב' סימנים משום דלא נפקא חיותא בסימן אחד, הילכך שם שחיטה על שניהם. אבל עוף בסימן אחד פסקא חיותא, ועולת העוף מצות הבדלה בעלמא הוא דאיכא עלה, אבל שם מליקה אינו חל אלא על הראשון".

רש"י מסביר שמעבר להבדלים הטכניים בין שחיטה למליקה קיים הבדל מהותי בין עוף לבהמה: בעוף די בפגיעה באחד הסימנים (דהיינו או בקנה או בוושט) כדי להוציאו מחיים למוות, ואילו בבהמה יש צורך בחיתוך מלא של שני הסימנים גם יחד.

פעולת המליקה, אם הייתה נעשית בעוף של חולין, הייתה הופכת אותו לנבלה האסורה באכילה. עם זאת בעופות קודשים נחוצה דווקא מליקה, ומכוחה עשויים הכוהנים לאכול חטאת העוף. הרמב"ם (בפירוש המשניות למשנתנו – זבחים ז, ג) הסביר:

"אבל אם מלק מליקה כשרה הרי זו כמו השחיטה הכשרה בחולין, וכבר התיר ה' אכילתה לכהן, כלומר חטאת העוף".

משפט קצר זה הוא בגדר מועט המחזיק את המרובה. הרמב"ם קובע שהמליקה היא "כמו השחיטה", אלא שיש להסתפק אם מדובר בשחיטה גמורה, או שמא אינה אלא "כמו" שחיטה. לשאלה זו השלכות רבות, הבאות לידי ביטוי בשתי המשניות החותמות את הפרק:

נבלת עוף טהור איננה מטמאת במגע ובמשא, אלא רק באכילה ("מטמאה בבית הבליעה"). במשנה נאמר שעוף ש"היה פסולו בקודש" אינו מטמא בבית הבליעה, כלומר אף אם בפועל הקורבן פסול, הרי מליקתו במסגרת של דיני קודשים מונעת את הפיכתו לנבלה. מאידך, אם העוף נמלק במסגרת שאיננה מסגרת של מקדש (כגון אם מלקו עוף בעל מום, שכלל אינו ראוי להיות קורבן), הוא מטמא כנבלה. המסקנה העולה מקביעה זו היא שהמליקה איננה מוגדרת שחיטה, ולכן איננה מפקיעה איסור נבלה מעוף. רק מליקה בעולם הקודש, שיש לה משמעות קורבנית, מפקיעה איסור נבלה.

אך במשנה הבאה בפרק נראה שנחלקו בכך תנאים. כאשר בהמה נשחטת ונמצא שהיא טרפה, היא אומנם נאסרת באכילה, אך אין דינה כנבילה. מה דין עוף שנמלק ונמצא טרפה? לדעת רבי יוסי זוהי נבלה, ולכאורה זו פשטות הדברים: המליקה איננה שחיטה, אלא שהתחדש חידוש שבעולם המקדש יש למלוק. אם העוף נמצא טרפה – שוב אין כל אפשרות להקריבו, וממילא דינו כנבלה.

לעומת רבי יוסי, רבי מאיר מחדש שהמליקה איננה מנבלת אפילו בעוף שנמצא טרפה. נראה שלדעתו במקומות שבהם יש צורך במליקה מעמדה שווה לזה של השחיטה (ייתכן להרחיב את חידושו אף למקומות שאין צורך במליקה, כגון עופות שאינם עולים על גבי המזבח, וזהו שורש הדיון בסיום הפרק [ע ע"ב], יעוין שם). ובכן, בדיוק כפי ששחיטה מפקיעה איסור נבלה אפילו מטרפה, כך דינה של המליקה.

נראה שההבדל בין דברי רבי יוסי לדברי רבי מאיר מבוסס על ביאור אותו דמיון בין שחיטה למליקה. כאמור, אפשר לתלות מחלוקות נוספות בגמרא ובראשונים בהבנות השונות של אותו דמיון, ויש לתת את הדעת על כך במהלך לימוד סוגיות קורבנות העוף.