דיני המליקה / זבחים סה

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו אנו עומדים על כמה מדיני המליקה:

א. מליקה נעשית דווקא בכוהן.

ב. המליקה נעשית בגופו של הכוהן ולא בכלי.

ג. מליקת עולת העוף נעשית בראש המזבח. [לגבי מליקת חטאת העוף הדעות חלוקות, בהתאם לפירוש המשנה לעיל סג ע"א והסוגיה שעליה. לדעת הרמב"ם (מעשה הקורבנות ז, ו–ט) נראה שלכתחילה יש למלוק בקרן דרומית מערבית, ובדיעבד בכל מקום הסמוך למזבח].

דינים אלו כולם מנוגדים להלכות שחיטה בקורבן בהמה. השחיטה שם יכולה להיעשות בידי זר, נעשית בכלי ואין צורך לעשות במקום ההקטרה. האם יש יסוד משותף להלכות אלו? הסבר אחד להלכות אלו מבוסס על הצורך לעשות את קורבנות העוף בזריזות. וכך כותב החינוך (מצוה קכד):

"כבר אמרנו במצות בנין הבית שאין בנו יכולת, וגם לא לאשר קטנו עבה ממתנינו, למצוא טענה גם על צד הפשט בפרטי הקרבנות, ודי לנו למלאכתינו זאת להודיע בענין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט...            
אולי בדבר המליקה הנעשית ביד הכהן בחטאת העוף, שהוא קורבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צרכו של עני, ועל כן אינו צריך קרבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבודקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול ערפו, כי הוא המוכן אל ידו, ולא יצטרך להפך הצואר אל צד הסימנין".

ביאור שונה במקצת, המבוסס גם הוא על עקרון הזריזות, נמצא ב'שערי היכל':

"מסתבר שזירוז הקרבתו של העוף נחוץ לניהולו התקין של בית המקדש, מפני ריבויים של קרבנות אלה. ניתן לשער שהיו בכל יום מאות עופות, כנדבה או לחובת זב וזבה ויולדת, ולפיכך קבעה התורה עבורם תהליך מהיר במיוחד".

לעומת זאת, הרש"ר הירש (בפירושו לפרשיית עולת העוף בחומש ויקרא) פיתח כיוון המתבסס על כך שהפעולות בקורבן העוף קשות ואלימות יותר, ובאופן זה מסמלות יותר את גורלו של העני, אשר נמשל לעוף.

מעבר לכיוונים אלו, המתווים דרך להבנת טעמה של התורה בקביעת הלכות המליקה, נראה שיש להוסיף גם מסקנה הלכתית חשובה העולה מהן. בניגוד לשחיטה, אשר לגביה מתבטאת הגמרא כי 'שחיטה לאו עבודה היא' (זבחים יד ע"ב), המליקה היא ודאי חלק מתהליך ההקרבה, וכל הלכותיה נועדו להצמיד ככל האפשר בינה לבין ההזאה, המיצוי וההקטרה (בחטאת ובעולה – כל אחד כדינו).

ייתכן שאפשר לבאר את הדבר יותר מתוך עיון ביחס שבין אופן הקרבת הדם בבהמה לאופן הקרבתו בעוף. לגבי בהמה – חובה לקבל את הדם בכלי, ומשם לזרוק או להזות אותו על גבי המזבח. כלי השרת הוא המקדש את הדם המתקבל בו. בעוף, לעומת זאת, מוזה הדם ישירות מן העוף, כלומר העוף עצמו נעשה במליקה לכלי שרת, ופעולת המליקה מאחדת למעשה את פעולות השחיטה והקבלה גם יחד (ועיין להלן צב ע"ב ולעיל טו ע"א תוד"ה אלא, ואכמ"ל).

לאור זאת, ייתכן שאפשר לחדד את הכיוון המבסס את דיני המליקה על עניותו של מביא קורבן העוף. כדי לכבד את העני ולהקל את הבושה הכרוכה בהבאת קורבן דל ציוותה התורה לנהוג בקורבן זה קדושה יתרה, עד שהקורבן עצמו נחשב גם כלי שרת, וזהו הטעם להלכות המיוחדות שבמליקה. (במסגרת זו לא נכנסנו לשאלה אם המליקה נחשבת כשחיטה המתרת או שמא זוהי הלכה שונה לגמרי, אך מובן שיש לדון בכך גם לאור הדברים שנכתבו כאן.)