אש התמיד / זבחים סא

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת במזבחות שישראל הקריבו עליהם את קורבנותיהם עד שנבנה בית המקדש. אגב הדיון מביאה הגמרא ברייתא מעניינת (שמקורה ב"סדר עולם"):

"אש שירדה מן השמים בימי משה – לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה, ואש שירדה בימי שלמה – לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה".

הגמרא דנה כיצד בדיוק לפרש את הברייתא, ומה בדיוק עבר על האש בתקופות שהמשכן עמד בנוב ובגבעון. אך הנקודה הברורה בברייתא ובגמרא היא עניין הרצף – האש הבוערת על המזבח ירדה מן השמיים, ולא פסקה אף לרגע אחד. אומנם היא פסקה בימי שלמה, אך ליתר דיוק היא לא פסקה אלא הוחלפה באש שמימית אחרת. אותה אש בערה על המזבח עד ימיו של מנשה, המלך המרושע ביותר במלכות בית יהודה, אשר בימיו נגזרה גזרת החורבן. רציפות בערת האש השמיימית על המזבח עולה בקנה אחד גם עם ציווי התורה בראשית פרשת "צו":

"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה ... אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

אם כן, המסר הכללי העולה הן מן הפסוקים הן מן הברייתא הוא שעל המזבח בוערת באופן מתמיד אש א-לוהית. והנה הגמרא במסכת יומא (כא ע"ב) מחדשת ש"אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" – יש צורך גם ביוזמה אנושית, ואין להסתפק באש הא-לוהית. אומנם האש הא-לוהית לא כבתה במשך מאות שנים, אך בכל יום ויום סייע גם הכוהן לאותה בערה והביא מן ההדיוט.

החובה להביא אש מן ההדיוט מובאת בפשטות ביומא כנ"ל. עם זאת בשתי סוגיות אחרות (עירובין סג ע"א, יומא נג ע"א) מציינת הגמרא שבעלי שמועה זו הם נדב ואביהוא, שני בני אהרן, שחידשו הלכה זו והורו אותה בפני רבם – משה רבנו. פגיעה זו בכבוד הרב היא שהביאה עליהם את העונש החמור.

המסר העולה מן הדברים ברור. נדב ואביהוא הבינו שלא די באש שמימית ובאיתערותא דלעילא. כל פעולה, ואפילו במקום המקודש ביותר, דורשת גם יוזמה אנושית. קביעה זו אכן התקבלה להלכה. אלא, שבני אהרן ביקשו לצעוד צעד נוסף, ולפתח את היוזמה האנושית עד כדי הקרבת אש זרה, שלא נצטוו עליה. בכך הם עברו את הגבול, ועונשם ברור: אותה אש שמימית, שעימה כביכול "התחרו" בבקשם להביא מן ההדיוט, יצאה ושרפה אותם חיים. אם כן, למרות החשיבות הרבה של השתתפות האדם ומעשיו, חשוב להכיר בגבולות היוזמה האנושית ולהכיר את מקומה.

אך לאור נקודה אחרת בהמשך סוגייתנו נראה שהמסר מורכב אף יותר. הגמרא דנה במזבח שבנו באי הגולה בימי עזרא ומסבירה שהוא היה גדול יותר מן המזבח שבבית ראשון. הגמרא תמהה על כך, שהרי אין ספק שהציבור הישראלי היה קטן הרבה יותר, ומדוע, אם כן, יש צורך במזבח גדול ממדים?! הגמרא מיישבת:

"התם אש של שמים מסייעתן, הכא אין אש של שמים מסייעתן".

אותה האש שהייתה מרכזית כל כך בבית הראשון, ולא פסקה אף לרגע אחד במשך מאות שנים, הייתה חסרה בבית השני. הבית השני התבסס כל כולו על האש מן ההדיוט – על היוזמה האנושית.

ומה באשר לגבולות היוזמה האנושית? כדי להשיב על שאלה זו יש לדון בהרחבה בפרשת שיבת ציון בימי עזרא, ואין כאן המקום לכך. נסתפק בהערה שחבלי הלידה של המקדש השני היו מרובים: הבנייה הייתה כרוכה בהתנגדות מבית ומחוץ, ואף במשך מאות השנים שהבית עמד על תילו המציאות לא הייתה מושלמת. אך כידוע כך היא גאולתן של ישראל – קימעא קימעא. ייתכן שלכן בתקופה הראשונה של הגאולה יש להעדיף יוזמה אנושית מלאה.

אף שרבים סבורים שעידן של גאולה הוא עידן של איתערותא דלעילא מוחלטת, מסוגייתנו אפשר ללמוד כי ההפך הוא הנכון: עידן של גאולה הוא עידן של איתערותא דלתתא. בכל ימי הבית השני המתינו לאש שתוסיף ותרד מן השמיים, ולא זכו לכך. אך עם ישראל איננו מתייאש. אנו מוסיפים וממתינים, מתוך ביטחון מלא שבסופו של דבר, מכוח איתערותא דלתתא, נזכה להשראת שכינה ולירידת אש מן השמיים, וכך נחזור למציאות שלמה יותר, המשלבת את החובה להביא מן ההדיוט עם אש התמיד השמימית שאיננה פוסקת.