מזבח שנפגם / זבחים ס

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו נאמר:

"אמר רבי אלעזר: מזבח שנפגם – אין אוכלים בגינו שירי מנחה".

הלכה פשוטה היא שאי אפשר להקריב קורבנות כאשר המזבח פגום. טעם הלכה זו ברור: הקורבנות קרבים על המזבח, ובהיפגמו אין מקום להקרבת הקורבנות. חידושו של רבי אלעזר הוא שאף אכילת הקודשים, שאיננה זקוקה למזבח, אינה אפשרית כאשר המזבח פגום.

השאלה המרכזית הנידונה בגמרא היא מה היקפה של הלכה זו. בדבריו הוא מזכיר בפירוש אך ורק את המנחה, אך הגמרא מניחה בפשטות שהדברים אמורים ביחס לכל קודשי הקודשים. אביי סבור שגם קודשים קלים אינם נאכלים כאשר המזבח פגום, אך רבי ירמיה מגנה בתוקף את הקביעה הזו ("בבלאי טיפשאי"), ולדעתו יש להבחין בין קודשי קודשים לקודשים קלים.

הגמרא איננה דנה ביסוד דבריו של רבי אלעזר. כאמור, מבחינה מציאותית המזבח נחוץ להקרבה, אך לא לאכילה. מדוע, אם כן, סובר רבי אלעזר שאין לאכול כאשר המזבח פגום? התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שלדעת רבי אלעזר יש זיקה בין האכילה ובין סדר הקרבת הקורבן. תשובה זו ניתנת לניסוח בשתי דרכים:

א. בגמרא ביבמות (צ ע"א) נאמר שאכילת בשר הקורבן על ידי הכוהנים מכפרת על הבעלים. לשון אחרת – האכילה היא חלק בלתי נפרד מסדר כפרת הקורבן. הדרישה למזבח מושלם בשעת האכילה מבטאת את הזיקה הברורה שבין אותה אכילה ובין סדר הכפרה שקדם לו, בזריקת הדם על גבי המזבח.

ב. בסוגיות שונות בש"ס למדנו שהכוהנים "משולחן גבוה קא זכו". היגד זה עשוי להתפרש בדרכים שונות, ואחת מהן קושרת אותו לענייננו: ייעודו של הקורבן הוא להיות קרב על המזבח, ובלשון אחרת – להיאכל על ידי המזבח, אלא שהתורה מחדשת שלא כל הבשר נאכל על המזבח, וחלק ממנו מועבר מן המזבח אל הכוהנים, הזוכים משולחן גבוה. אם כן, אכילת המזבח ואכילת הכוהנים מגשימות יחד את ייעודו של הקורבן, וכדי לשמור על הזיקה ביניהן יש צורך במזבח מושלם בשעת האכילה.

אפשר להציע גם דרך שלישית, על פי עניין נוסף הנידון בסוגיה. הזכרנו לעיל את דיון הגמרא בסוגיין בשאלת היקף דינו של רבי אלעזר. במהלך הדיון מביאה הגמרא ברייתא המלמדת שהבכור נאכל אך ורק כאשר המזבח אינו פגום. הברייתא עורכת השוואה בין בכור למעשר שני, ויש מן הראשונים שהסיקו ממנה שגם מעשר שני אינו נאכל כאשר המזבח פגום. כך למשל כתב הטור (יורה דעה סימן של"א):

"מעשר שני... אי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח, דאיתקש לבכור בהמה".

מדברי הרמב"ם נראה שהוא לא קיבל את פירושו של הטור, ולכן הביא את דברי רבי אלעזר רק ביחס לקודשים ולא ביחס למעשר שני (כך משתמע גם מפסיקת השולחן ערוך יורה דעה שלא, קלב). אך אם נלך בדרכו של הטור, נוכל להציע פירוש נוסף בסוגייתנו.

רבים עמדו על מרכזיות המזבח במבנה המקדש. המזבח הוא נקודה של חיבור בין עולם החומר הגשמי ובין עולם הקדושה: הוא מסוגל לקלוט בהמה – המייצגת, כשמה, את הבהמיות הגשמית – ולהפוך אותה לקורבן מקודש. בהעדר המזבח יש פגיעה באותה נקודת חיבור שבין עליונים ותחתונים. על פי יסוד זה אפשר לבאר את חידושו של הטור: דברי רבי אלעזר נוגעים לא רק לקורבנות אלא לכל דבר מאכל שיש בו קדושה ברמה זו או אחרת. האכילה בקדושה – זו המחברת עליונים ותחתונים – זקוקה לקיומו של מזבח מושלם.