מזבח שנפגם / זבחים נט

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דברי רב, הקובע כי אם נפגם המזבח – הקודשים השחוטים פסולים. המקור לכך מובא בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי: "'וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך' – וכי עליו אתה זובח? אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר". לאחר מכן מציינת הגמרא כי רב ורבי יוחנן נחלקו לגבי בעלי חיים שטרם נשחטו בעת פסילת המזבח: לדעת רבי יוחנן אף הם נדחים מלהיקרב, ולא יובאו עוד כקורבן אף לאחר שהמזבח יתוקן, ואילו לדעת רב אין בעלי חיים נדחים.

אלא שקישור זה של הגמרא לסוגיית דיחוי בקורבנות מעלה שאלה חשובה. את פסול מזבח שנפגם יכולים אנו ללמוד מן הפסוק (דברים כז, ו) "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' א-להיך" ואם כך – מזבח שנפגם אינו כשר לזריקה. כיוון שכן, לכאורה אין צורך עוד בפסוק 'וזבחת עליו', שהרי עצם העובדה כי שאי אפשר לזרוק את דם הקורבן ולכפר היא עצמה דיחוי, לא פחות מן העובדה שהפסוק "וזבחת עליו" מחדש פסול נוסף בקורבן עצמו כתוצאה מפגימת המזבח.

הראשונים התמודדו עם שאלה זו סביב סוגיה במסכת חולין (יז ע"ב – יח ע"א). מן הסוגיה שם מתברר שיש שני אופני פגימה במזבח: הראשון הוא פגימה באבני המזבח עצמן, ושיעורה בכדי חגירת אצבע (ועל פי דעה אחרת שם – בכזית); והשני הוא בסיד שחיבר את אבני המזבח זו לזו (עיין רמב"ם בית הבחירה ב, טז), ושיעורו בכטפח.

לאור זאת הציע הרמב"ן (שם יז ע"ב ד"ה והא דאמרינן) שהפסוק "אבנים שלמות" נאמר דווקא לגבי האבנים, ואילו "וזבחת עליו" מחדש שאף פגם בסיד פוסל. ואם כן, לכאורה, לא בא הפסוק ללמדנו את פסילת הקורבנות בפגימת המזבח, שהוא מדין דיחוי הרגיל, אלא ללמדנו שאף פגימת סיד הוי פגימה. הריטב"א (שם יט ע"א סוד"ה הא בסידא) הביא תירוץ אחר, ולפיו הפסוק "אבנים שלמות" מצווה על אופן הבנייה, ואילו "וזבחת עליו" מלמד שאף לאחר הבנייה יש להקפיד על שלמותו של המזבח. תירוץ שלישי מובא בשפת אמת על סוגייתנו: הפסוק "אבנים שלמות" הוא למצוה, ואילו "וזבחת עליו" לעיכובא – ללמד שפגם במזבח פוסל אותו אף בדיעבד.

אציע כאן דרך נוספת לפתרון הבעיה, אשר ייתכן שהיא משתלבת לפחות עם חלק מן התירוצים שהובאו לעיל. לשם כך נביא תחילה את לשון הפסוקים הנזכרים במלואה:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". (שמות כ, כא)

"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ...". (דברים כז, ה–ו)

אומנם חז"ל ביארו כי בשני המקרים הכוונה לאותו מזבח – מזבח החיצון העומד בעזרה. מזבח זה עשוי מאבנים, אך עליו להיות מחובר לאדמה. אמור מעתה: הפסוק "אבנים שלמות" דן בכשרותו של המזבח מצד עצמו, ואילו הפסוק "וזבחת עליו" דן בכשרותו של המזבח מצד היותו מחובר לעזרה. חיבור זה של המזבח לעזרה הוא מהותי – קדושת העזרה כמקום שאפשר לשחוט בו קורבנות תלויה בהיות המזבח מחובר בה, וזהו בדיוק הדין הנלמד מ"וזבחת עליו". השחיטה כשרה כיון שמציאות המזבח מקדשת את העזרה, ועל כן פגם בחיבור המזבח לעזרה – אף אם אינו פגם במזבח עצמו – פוגם את העזרה, ואי אפשר לשחוט בה עוד. זאת בניגוד לפסוק "אבנים שלמות", הדן בפגם במזבח עצמו.

ושמא אפשר להעמיס כוונה זו בדברי הרמב"ן, המחלק בין פגם באבנים לפגם בסיד. האבנים הן המזבח עצמו, ואילו הסיד הושם כדי לחבר את האבנים זו לזו ואת המבנה כולו לקרקע. על כן פסול הסיד נלמד דווקא מן הפסוק "וזבחת עליו", הדן בחיבורו של המזבח לאדמה. בכך תיושב קושיה נוספת. לכאורה קשה כיצד יכלה הגמרא ללמוד מן הפסוק "וזבחת עליו" שקודשים שנשחטו בעת שהמזבח פגום נפסלו, שהרי פסוק זה לימד לעיל (נח ע"א) שאפשר להקריב בראש המזבח. ועל פי דברינו יש ליישב שזהו אותו לימוד עצמו: "וזבחת עליו" מלמד שהיכולת לשחוט בעזרה נובעת מהימצאות המזבח בה, ולכן פסול במזבח או בחיבורו לקרקע מבטל את היכולת לשחוט. באותה מידה, אם המזבח הוא שמקדש את העזרה לשחיטה, הרי שלא יהא הטפל חמור מן העיקר, ואם אפשר לשחוט בעזרה – קל וחומר שאפשר לשחוט בראש המזבח, וזהו אותו הלימוד ממש.