שחיטה בראש המזבח / זבחים נח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

נחלקו התנאים אם קודשי קודשים, אשר דינם להישחט בצפון, ניתנים להישחט על גבי המזבח. לדעת רבי יוסי הדבר ניתן להיעשות על גבי המזבח כולו, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה ניתן הדבר להיעשות אך ורק על פני חציו הצפוני של המזבח.

בתחילה מנסה הגמרא לתלות את מחלוקתם בשאלה היכן מצוי המזבח: לדעת רבי יוסי המזבח מצוי כולו בצפון העזרה, ועל כן השחיטה על פני כולו כשרה, ואילו לדעת רבי יוסי ברבי יהודה המזבח מצוי באמצע העזרה, חציו בדרום וחציו בצפון, וממילא שחיטת קודשי הקודשים כשרה רק בחציו הצפוני. בשלב זה נראה כי הגמרא אינה מייחסת חשיבות מיוחדת לשחיטה בראש המזבח – השאלה היחידה היא אם השחיטה מתקיימת בצפון העזרה.

אך הגמרא דוחה תלייה זו ומוכיחה כי לדעת רבי יוסי ברבי יהודה המזבח נמצא כולו בדרום, ובכל זאת צידו הצפוני כשר לשחיטת קודשי קודשים. מפסיקת הרמב"ם מסתבר כי אף שיטתו של רבי יוסי, שהמזבח כולו כשר לשחיטה, אינה תלויה בשיטתו שמזבח בצפון, שהרי הרמב"ם פוסק מחד שרוב המזבח בדרום, ורק מיעוטו בצפון (בית הבחירה ה, יג–טו), ומאידך כרבי יוסי – שהמזבח כולו כשר לשחיטת קודשים. מכך עולה שדין השחיטה על גבי המזבח אינו תלוי במקומו של המזבח כי אם במעמדו של המזבח הן כצפון הן כירך המזבח, כפי שנבאר.

כידוע, התורה מצווה שקודשי קודשים יישחטו "על ירך המזבח צפֹנה לפני ה'”. שאלה יסודית בעניין זה היא אם הכשר השחיטה על ראשו של המזבח הוא הכשר שחיטה נוסף, או שמא חידשה התורה שאף ראש המזבח נכלל בגדר "על ירך המזבח צפונה". המהר"ם (מובא בשיטה מקובצת אות ב) טוען כי מחלוקת התנאים היא בשאלה זו גופא. רבי יוסי סבר שחידוש התורה "וזבחת עליו" מחליף את דין 'ירך', ועל כן אפשר לשחוט בכל המזבח כולו. זוהי גם הסיבה לשימושו במילה 'כאילו', שהרי מדובר בהכשר שחיטה אחר. רבי יוסי ברבי יהודה, לעומת זאת, הבין כי הכשר השחיטה עדיין תלוי בגדר 'על ירך', אלא שהתורה חידשה שגם על גבי המזבח יש גדר של 'על ירך'. ממילא גדר זה קיים לדעתו דווקא בחלקו הצפוני של המזבח, כיוון שפני המזבח הם בדרום (שבו הכבש שממנו עולים למזבח) ואילו ירכותיו בצפון (עיין סב ע”ב).

לאור דברי המהר"ם יש לעיין בהתייחסותם של התנאים לדין 'צפון'. אפשר לטעון כי דין צפון אינו אלא חלק מגדר 'על ירך', וממילא דברי המהר"ם נכונים גם לגביו. אך אפשר גם לטעון כי דין צפון עומד בפני עצמו, ולפי זה יש לבחון אם רבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה סוברים כי דין זה מתקיים במזבח. אפשר אולי לטעון, בשונה מעט מדברי המהר"ם, כי רבי יוסי ברבי יהודה מצריך שחיטה בצד הצפוני של המזבח מכיוון שהוא מבין כי דין צפון אינו מתקיים בשטח מסוים דווקא, אלא שבכל מקום שאדם שוחט – עליו לשחוט בצפונו של אותו מקום. על כן השוחט בעזרה, בירכתי המזבח, צריך לשחוט בצפונה, והשוחט בראשו של המזבח צריך לשחוט בצפונו שלו. את שיטת רבי יוסי, לעומת זאת, אפשר להבין באחד משני אופנים: או שלדעתו כל המזבח כולו נחשב כצפון, או שלדעתו כלל אין דין צפון כאשר שוחטים בראש המזבח.

כעת נציע ביאור למחלוקתם של רבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה על פי הבנת דין צפון. נראה כי רבי יוסי סבר שהצד הצפוני נבחר לשחיטת קודשי קודשים מכיוון שהוא הצד המקודש יותר (וכן כתב הרשב"ץ בפירושו בריש פרק איזהו מקומן). אם כן, הסברה נותנת שראש המזבח כולו יהיה קדוש לא פחות מהצד הצפוני של העזרה. לדעת רבי יוסי ברבי יהודה, לעומת זאת, בחירת הצד הצפוני לשחיטה לא נבעה מקדושתו של צד זה כי אם להפך – מהיותו הצד הצפוּן והנסתר יותר, המצוי בירכתי המזבח ולא לפניו. שחיטת הקורבן, ובייחוד שחיטת קודשי קודשים, היא תהליך שראוי להצניעו, וכפי שמצינו במסכת יומא (כו ע"א), שבעת העלאת האברים למזבח היה הכוהן הולך באופן שבית השחיטה מוסתר, 'וזה הוא דרך כבוד של מעלה' (וראה גם רש"י זבחים יד ע"א ד"ה שאי "דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל"). אם כך, אף כאשר חידשה תורה שאפשר לשחוט על גבי המזבח, אכתי נותר הדין שיש לשחוט בחלק הצפוני, שהוא החלק האחורי, הנסתר יותר ביחס לחלק הקדמי, ועל כן סובר רבי יוסי ברבי יהודה ששחיטת קודשי קודשים כשרה דווקא בחלקו הצפוני של המזבח.