חלקו של טורף – ב' / זבחים נד

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בדברינו אתמול הצענו שני הסברים למקומו הייחודי של המזבח, בתפר שבין נחלות יהודה ובנימין. ואולם דומה שההסברים שהצענו אינם הולמים את הביטוי הייחודי הנזכר בסוגייתנו: "חלקו של טורף". הגמרא מכנה את בנימין "טורף" ואף מוסיפה ומתארת את צערו על כך שלא זכה שהמזבח כולו יעמוד בחלקו. מן הגמרא אפשר להסיק כי קיים מתח, ושמא נאמר אף תחרות של ממש, בין יהודה ובנימין בעניין הזכות במזבח ובשכינה. ואכן הבנה דומה מצאנו במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בשלח, פרשה ה'):

"ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה... כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצוהבין קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה שנאמר 'שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם'... אל תקרי רודם אלא רד ים. התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים, שנאמר 'שרי יהודה רגמתם'. 
משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן. נכנס לחדרו בלילה, אמר לקטן: העמידני עם הנץ החמה; אמר לגדול: העמידני בשלש שעות ביום. בא קטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול, אמר לו: לא אמר לי אלא בשלש שעות ביום; והקטן אומר: לא אמר לי אלא עם הנץ החמה. מתוך שהיו עומדין וצוהבין – ננער אביהם. אמר להם: בני, מכל מקום שניכם לא כוונתם אלא לכבודי, אף אני לא אקפח שכרכם.            
כך אמר הקב"ה: מה שכר יטלו בני בנימן שירדו לים תחלה – שרת שכינה בחלקו, שנאמר 'בנימן זאב יטרף'... ומה שכר נטלו שבטו של יהודה שהיו רוגמין אותם – יהודה זכה למלכות...".

בני שבט בנימין ביקשו לזנק אל הים בנחישות, ויהי מה. בני שבט יהודה ניסו למנוע את הירידה החפוזה לים, והמתינו לבקיעת המים ולהתקנת דרך סלולה בתוך הים ביבשה. הקדוש ברוך הוא קבע ששני השבטים התכוונו לשם שמיים, ועל כן שניהם יזכו לשכר: הקדושה והמלכות.

נראה ששורש המחלוקת בין השבטים, המשתקף גם בעימות לגבי מקום המזבח, נוגע לשאלה יסודית. שבט בנימין מתמקד באיתערותא דלתתא: אם נזנק לים, הקדוש ברוך הוא יושיענו! לעומתו, שבט יהודה ממתין לאיתערותא דלעילא, לישועת ה' הנגלית. באופן פרדוקסלי, השכר שהם זוכים לו הפוך. יהודה זוכה למלכות, המבטאת את מעשה האדם בכוחו וביוזמתו, ואילו בנימין זוכה להשראת שכינה בחלקו – איתערותא דלעילא. הוי אומר: בנימין שנקט יוזמה אישית זכתה ושרתה עליו שכינה, ויהודה שהמתין לאיתערותא דלעילא נתבע למלכות וליוזמה אנושית.

הסבר נוסף למקומו של המזבח עשוי להיות רמוז בביטוי מעניין הנזכר בסוגייתנו. הגמרא מכנה את בנימין בכינוי מיוחד: "בנימין הצדיק". חיפוש ממוחשב העלה שלהוציא אזכור נידח בפסיקתא, זהו המקור היחיד לכך שבנימין מכונה "צדיק". ואומנם במהדורת "שוטנשטיין" מצאתי שהתקשה לבאר כינוי זה ביחס לבנימין והציע שהדבר מבוסס על הגמרא במסכת שבת (נה ע"ב), שבה נאמר שבנימין הוא אחד מארבעת האנשים שמתו בלא חטא.

דומני שהשימוש בביטוי "צדיק" ביחס לבנימין בא לקשור אותו לאחיו הגדול, יוסף, אשר אכן מכונה בכל מקום "יוסף הצדיק". בבחינת "צדיק יסוד עולם", יוסף מייצג בכל מקום את ספירת יסוד, הקודמת בהשתלשלות הספירות לספירת מלכות. ובכן, יסוד המזבח מוכרח להיות דווקא בנחלת בני רחל – הצדיקים המתקנים את ספירת יסוד. ואומנם בזוהר הקדוש (בהשמטות, סימן כ"ה) מצאנו:

בגין כך זכה בנימין הצדיק לתתא ונעשה אושפיזא לגבורה, הדא הוא דכתיב 'ובין כתפיו שכן', דאיהו חולקיה במערב, והשתא שכינתא בין תרין צדיקים, צדיק לעילא יוסף הצדיק, לתתא בנימין... בגין כך אתקרי בי מקדשא בית עולמים...".

יוסף מייצג אידאות עליונות של צדיקות, ותפקידו של בנימין הוא לבטא את האידאות הללו בעולם המעשה. בית המקדש הוא בית עולמים משום שהוא מחבר שני עולמות – העולם העליון והעולם התחתון. אך כאמור, המשותף ליוסף ובנימין הוא היסוד – מידתו של הצדיק. בהמשך אותו הקטע בזוהר נוגעים הדברים בפירוש לעניין היסוד ולמתח שבין יהודה ובנימין:

"בגין דחולקיה דבנימין הוה מערב בגין כך אית ליה יסוד, דהא הוא שליט הוה לגבי ההוא צדיק יסוד עולם, אבל בחולקיה דיהודה דאיהו מזרח לא הוה ליה יסוד, דהא איהו ארחקיה מיניה דיהב עצה למזבניה למצרים".

יהודה אומנם מסר את נפשו להצלת בנימין, אך מאידך גיסא חטא במכירת יוסף. על כן נחשב יהודה כמי שפגע ביסוד – בצדיק, וממילא אין היסוד מצוי בחלקו.

בשונה מבנימין ומיוסף, בעלי ספירת יסוד, יהודה מייצג בכל מקום את ספירת המלכות. על פי תורת הקבלה והספירות, מערכת היחסים שבין היסוד והמלכות היא מערכת מורכבת: מצד אחד כל הספירות כולן שואפות אל המלכות, דהיינו אל ההתגלות הממשית והמעשית בעולם, ומצד שני על ספירת המלכות נאמר בכל מקום כי "לית לה מגרמה כלום" – כל מהותה היא הקבלה מן הספירות שמעליה, וזאת באמצעות ספירת היסוד. ספירת היסוד היא כעין סיכום לכל המידות כולן, והיא המשפיעה באופן הישיר ביותר על המלכות.

מכאן אפשר להבין כמה חמור המצב כאשר יהודה, המבטא את המלכות, פוגע ביסוד. למעשה יש כאן ניתוק של המלכות ממקור חיותה וממקור השפע שלה. דומני שזו הסיבה לכך שבחלקו של יהודה אין יסוד, ועל כן נאלץ יהודה לשאת עיניים כל העת אל היסוד שבצד הרחוק ממנו – בצד הקדושה. המלכות מוכרחת לזכור תמיד כי כדי להתקיים היא זקוקה ליסוד – אין היא עומדת לעצמה אלא תלויה באחרים.

ובמילים פשוטות יותר: חיי המעשה, הכלולים כולם בספירת המלכות, תלויים בשאר רוח כלשהו, בהכוונה רוחנית. הכוונה זו מקורה במידות עליונות יותר, המסוכמות ומגולמות כולן בספירת היסוד. כאמור, לדעתי דווקא משום כך אין יסוד בחלקו של יהודה: יש להבהיר לו כי היסוד איננו שייך לו, והוא תלוי בשפע שהוא מקבל מן העניינים שמעליו.

חשוב לזכור ולהזכיר כי לכל מעשה שאנו עושים בעולם חייבת להיות הכוונה שיסודה בעולם הקודש, ועלינו למצוא את ה"יסוד" המעניק לנו כוח ושאר רוח. לעניות דעתי, אחת העבודות המרכזיות המוטלות על האדם בעולמו היא הכוונת כל המעשים כולם לשם שמיים, וזאת כאמור מכוח הקישור שבין היסוד והמלכות.