חלקו של טורף – א / זבחים נג

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

מסכת זבחים, כשמה, עוסקת בהקרבת הקורבנות. מטבע הדברים, כלי המקדש המרכזי ביותר בעבודת הקורבנות הוא מזבח העולה, שעליו מקריבים את רובם המכריע של הקורבנות. ואומנם הגמרא בדפים בסוגייתנו (ובסוגיות נוספות בענייני קודשים) עוסקת בהרחבה בענייני המזבח – מבנהו ומקומו.

מתנות הדם של קורבן העולה נזרקות על שתיים מארבע קרנות המזבח. הגמרא בדף נ"ג ע"ב קובעת, כי יש לזרוק את הדם דווקא כנגד קרן שיסוד המזבח עובר מתחתיה. כדי להסביר הלכה זו מבארת הגמרא כי היסוד לא הקיף את המזבח כולו אלא את הצד המערבי והצפוני בשלמות ואת שני הצדדים האחרים באמה אחת בלבד. הגמרא דנה במבנה ייחודי זה של המזבח ומסבירה:

"וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד. מאי טעמא? אמר ר' אלעזר: לפי שלא היתה בחלקו של טורף, דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה. אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין".

ה"טורף" הנזכר בסוגיה הוא בנימין, שזכה לכך שהמזבח יוקם בנחלתו ולא בנחלת יהודה. בגמרא במסכת יומא (יב ע"א) נחלקו הדעות בשאלה אם ירושלים נתחלקה לשבטים, או שמא היא שייכת לכל השבטים בשווה. סוגייתנו מניחה שירושלים אכן נתחלקה לשבטים – ליהודה ולבנימין – ובית המקדש ממוקם, כך נראה, בנקודת התפר שבין נחלת יהודה לנחלת בנימין.

על רקע סוגייתנו יש לשאול מדוע זכה בנימין שבית המקדש יוקם בחלקו, ואם אכן זכה בנימין בקדושה, מה פשר חלוקת התחום בינו ובין יהודה. חז"ל עסקו בשאלות אלו בהקשרים שונים והציעו תשובות שונות. בדברינו היום נדון בשתי תשובות, ומחר נציג, בעזרת ה', תשובות נוספות.

א. במדרש ילקוט שמעוני (פרשת וזאת הברכה, רמז תתקנ"ז) מצאנו שלל נימוקים לכך שהמזבח מוצב דווקא בחלקו של בנימין: בנימין הבן הקטן נהג בענווה ולא העלה בדעתו שיזכה לארח את השכינה, ולכן זכה והשכינה באה בגבולו; בנימין הבן הקטן הוא ששימש את יעקב בעת זקנותו; בנימין הוא הבן היחיד שנולד בארץ ישראל ולא בחו"ל; בנימין לא השתתף במכירת יוסף, שהיה בה משום חוסר רחמנות, ולכן רק הוא מתאים לבית המקדש, מקום שמבקשים בו רחמים וכן הלאה.

נימוקים אלו עוסקים במידותיו המיוחדות של בנימין, אך אין בהם התייחסות לנקודה הבולטת יותר בסוגיה – שותפות יהודה ובנימין במקום המזבח.

ב. כזכור, יהודה ובנימין הם ידידים ותיקים. בתחילת פרשת 'ויגש' מספר יהודה ש"ערב את הנער", והוא מוכן למסור את נפשו למען הצלת בנימין. ואכן במדרש תנחומא (ויגש, סימן ח') מצאנו ביטוי של אחווה המוביל לקביעת מקום השכינה:

"הלך (=דוד המלך) וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה: חייך, כשם שנתת את נפשך על שאול, שהוא משבטו של בנימן, כשם שעשה יהודה זקינך על בנימן, שנאמר 'ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני וגו'', כך אני נותן בית המקדש בגבולך ובגבול בנימין".

אם כן, שבט יהודה זכה להציל את שבטו של בנימין פעמיים, ועל כן זכו שני השבטים הללו לקשר עמוק, ובית המקדש נבנה בחלק שניהם. השותפות במקום המקדש היא שותפות הנובעת מאחווה ורעות ארוכות שנים.

בעיון הבא נביא, בעזרת ה', הסברים נוספים לשותפות השבטים במקום המזבח.